כדוברת צינית שוטפת אני נוטה להימנע מכל מה שנוטף רוחניות יתר, לבבות ופרפרים, אור ואהבה, חיבוקי עצים, ציורי מנדלות ומילים כמו אנרגיה, יקום, ודומיהן.
לאחרונה חל איזה שינוי מטריד.
זה התחיל לפני כמה שנים. מעטפת הציניות החלה להיסדק ומצאתי את עצמי מיבבת מול פרסומות, חופרת רגשות, ובאופן כללי מתחילה לחשוב במונחים של ״מה שטוב לי״ ו״מה שנכון לי כרגע״.
בהתחלה הזדעזעתי מעצמי.
מאיפה כל זה בא?
מה זה השטויות האלה?
תכף אתחיל ללבוש לבן ולשוטט עם תאורה מתאימה לצורך הילה.
נלחמתי בזה. עניתי תשובות מושחזות, מרושעות לעיתים, משעשעות בכאילו.
נמנעתי מצבעים בהירים, מסדנאות של העצמה נשית, מדיבורים כלליים על התפתחות אישית.
נלחמתי, אבל הסדק כבר התחיל ונפער.
איך אמר לאונרד כהן? דרך הסדק נכנס אור, או משהו כזה.
לאט לאט התחלתי לחשוף יותר, להחשף יותר.
הציניות עוד היתה שם, יגידו כל סביבותי.
ההומור השחור בהחלט נשאר גם הוא.
אבל מהשו… משהו השתנה.
הפכתי להיות יותר – ואני של פעם לא התה משלמשת במילה הזאת לעולם – חומלת.
חומלת. מלאה באמפתיה ללא הזדהות.
מלאה בהבנה, הכלה, הקשבה.
וככל שהייתי יותר חומלת, כך הפכתי להיות יותר רגשנית, אנושית אפילו.
ההומור השחור עדיין קיים, אבל משהו בי מבין אותו, רואה מאיפה הוא בא.
משהו בי הפנה את החמלה כלפי.
גועל נפש, אני אומרת לעצמי.
מתי הפכת להיות כל כך…
כל כך מה?
רגישה? סלחנית כלפי עצמי? כנה?
כנה.
כי אני פתאום באמת ובתמים אני.
לחלוטין ולגמרי.
זה משפיע על כל תחומי החיים, בכל הרבדים.
זה משפיע על מי שאני מול בני המשפחה, מול המראה, מול חברים בעבודה.
אני עומדת על שלי, ולא מתחבאת. לא מסתתרת מאחורי חוסר הביטחון שלי.
התחלתי לשאול למה. אותה שאלה מעצבנת, מטרידה, שאנשים לא אוהבים כי אז הם צריכים להסביר.
את עצמנו, את המניעים שלנו, את הרצונות הכמוסים שלנו.
ואנשים לא אוהבים לגלות את זה. לא לאחרים ובטח לא לעצמם.
אם אספר לך למה, אספר גם מה המשקעים שמלווים אותי, מה יש בשק שאני סוחבת, מהם הרגעים הקשים, החולשות, הפחדים.
ומי רוצה בכלל לדעת את כל אלה. מי רוצה לגעת בהם, אחרי שקברנו אותם עמוק כל כך בשק שאנחנו סוחבים איתנו לכל מקום.
אני אגיד לכם מי. הרוחניקים.
באומץ, בנחישות, ובחרדת קודש.
הציניות ההיא הסתירה קנאה גדולה, כנראה.
כי פתאום אני מוצאת את עצמי כמהה לחשיפה.
מבקשת את הרגש.
עם חשק לצבוע איזו מנדלה.
יחד עם השינוי הזה הגיעה עוד תובנה: אני נוטה לומר לא.
הזמנות, מפגשים, התנסויות.
אני נוטה לענות בלא. לא תמיד הוא נחרץ, אבל תמיד יש לי סיבות:
הבריאות, הבית, הגיל, החיים.
הכל תירוצים.
לפני כשבועיים החלטתי לומר יותר כן. כל הלא הזה חסם אותי לגמרי, ככה הרגשתי.
ואם תסלחו לי על הצרפתית, אדייק – שומו שמיים – ואומר שהרגשתי שהאנרגיה שלי חסומה.
אז החלטתי להגיד יותר כן.
כמה דקות לאחר מכן קיבלתי הודעה מאחת המשפחות שהיתה אצלי בפרקטיקום: אפשר להיפגש? הילד קצת הולך לאיבוד.
משפחה.
ראשונה בתשלום.
רק מעצם ההחלטה לומר כן.
כל כך התרגשתי שלא ישנתי בלילה.
אחרי הכן הזה בא עוד כן, שדרש ממני יותר מאמץ.
התכנסות משפחתית.
נלחמתי בכל צעד והלכתי.
זה היה הדבר הטוב ביותר שעשיתי למעני באותו שבוע.
ערב מלא צחוק, שמחה, אוכל טוב ואהבה גדולה.
בימים שלאחר מכן היה לי קשה להחזיק את הכן. לשמור עליו.
השינוי היה מיידי: לא אחד וכל הצבע היה אדום, קשה, סמיך.
כן אחד והכל הפך תכול, נעים, זורם.
אבל איפה הגבול, שואל אותי קול פנימי. מה אם את אומרת כן למשהו שאת לא רוצה, שלא טוב לך?
אז הוא לא יקרה, אני עונה לי.
כי אני מאמינה באמונה שלמה שההזדמנויות הנקרות בדרכי הן טובות, ומובילות לטוב.
וכשהן משתלבות עם חיי – למה לא?
אין סיבה אמיתית. אז כן איט איז.
