שעת ערב, אמצע שבוע. אני לבד בבית. זה לא קורה לי הרבה, להגיע לבית ריק, בטח לא באמצ"ש, אבל הנה.
סתם יום של חול, אני בבית וכל יתר תושביו, להוציא ההולכות על 4, אינם.
מה עושים בסתם ערב של חול בבית?
טלוויזיה לא התחשק לי. הייתי מדי מלאת אנרגיות (אלוהימה יודעת למה) מכדי לשבת בשקט.
לפתח את האתר גם לא התחשק לי, מאותה סיבה בדיוק.
הייתי זקוקה לעשייה כלשהי.
הנגריה שלי מחכה כבר תקופה ליחס, אבל הייתי, כאמור עם אנרגיות גבוהות, ובלי שום יכולת להתרכז בתכנון של בנייה של משהו. אני באמת צריכה למצוא לי תחביבים שלא דורשים מחשבה. חוץ מזה, בשביל לבנות משהו אני צריכה תוכנית ותוכנית דורשת ריכוז וכו'.
ביקשתי סליחה וזנחתי אותה שוב.
הסתובבתי בבית.
הפעלתי מייבש ואז מכונת כביסה.
פיניתי את הכלים בכיור למדיח.
הוצאתי את הכלבות לטיול קצר (חם מדי לטיול ארוך. גם לקצר חם מדי, אבל מה לא נעשה כדי לדאוג לרווחת ההולכות על 4).
זה לא הספיק.
שמתי מוזיקה.
פתחתי את המקרר, 8 רגליים הלכו אחרי.
הוצאתי מהמקרר בצל 2 זוגות עיניים הביטו בשתיקה.
הוצאתי גם זוג פלפלים אדומים זוגות אוזניים הזדקפו בציפיה.
הוצאתי שני הגזרים, 2 ראשים נטו שמאלה בתקווה.
כשהוצאתי חזה עוף מופשר, זנבות החלו להתכשכש והורגשה תנועה סביב רגליי.
התחלתי להכין: הירקות קולפו, נשטפו, והונחו על השיש.
הכלבות השמיעו קולות כמיהה.
חיממתי מעט שמן במחבת והתחלתי לקצוץ.
ראשית את הבצל.
התרגשות ניכרה לרגלי.
הבצל הוכנס למחבת החמה והגזרים והפלפלים נקצצו, כל ירק בתורו.
בשלב הזה יכולתי לגעת בציפיה. להרגיש באמת את בלוטות הטעם שלהן ממלאות את הפה בריר, את הרצון הכמעט קמאי הזה למזון, גם אם המזון הזה הוא חתיכת גזר.
ראשי גזר נזרקו אליהן כבדרך אגב וקולות לעיסה מילאו את אוזניי.
הציפיה נרגעה, אבל רק לרגע.
לאחר שגם ירקות אלה הוכנסו למחבת, הכנתי מעט שעועית ירוקה שהיתה במקפיא. רציתי קצת ירוק בתבשיל שלי.
השעועית המוכנה הוכנסה אף היא למחבת והתערבבה עם שאר הירקות.
זה הזמן לפנות את המחבת לעוף. הוצאתי קערה והעברתי אליה את תכולת המחבת.
ההולכות על 4 בדקו כל תנועה, עקבו אחרי של שריר בידיי, לוודא שכלום לא יחמוק ממבטן ומזריזות התפיסה שלהן את מה שיפול במקרה לעברן.
עכשיו העוף: קוביות בינוניות נחתכו והועברו אחר כבוד למחבת.
כאן ההולכות על 4 התפצלו בדרכן:
האחת ראתה שמכאן לא תקבל דבר, יצאה מהמטבח והתיישבה בנקודת תצפית טובה, שתאפשר לה זינוק בעת הצורך. אני מעריכה אותה על כך. היא יודעת מתי לוותר, יש לה כבוד עצמי והיא לא מתחננת לדבר. לעולם. פעם הי אהיתה איתנו בברוגז לשבוע רק בגלל שהעזנו לתת לה חיסון.
השניה, עיקשת או תמימה יותר – אני עדיין לא יודעת – התיישבה ליידי ועדיין חיכתה למשהו שייפול לעברה. הנחישות שלה נוגעת לליבי בכל פעם מחדש. גם אם היא רואה שאין סיכוי, שלא תקבל דבר וחצי דבר, שגם מה שנופל לא נראה לאפה מספיק טוב לאכילה, גם אם כל אלה, היא עדיין תישאר במטבח, ותסתכל עלינו במבט שואל כשנצא ממנו בלי שום חתיכה נוספת לרפואה.
היכן הן למדו להיות כאלה? אומרים לנו שילדים לומדים לחקות התנהגויות. וכלבים? שתיהן איתנו מגיל חודש. היכן האחת למדה וותרנות והשניה עיקשות? ואולי, כמו ילדים, גם כלבים נולדים עם איזה גרעין אישיותי, וכל מה שאנחנו מלמדים זה רק מנהגים, תרבויות, התנהגויות.
ואולי משהו בנו בכל זאת לימד את האחת להתעקש עבור שתיהן.
