הקשישות שלי שונאות חתולים.
קשישה ב׳ – הלא היא מלינקה – למדה את האיבה מקשישה א׳ – פטל.
פטל, שהגיעה אלינו כחצי שנה לפני מלינקה, באה ככה.
אני לא יודעת מהיכן למדה לשנוא חתולים. היא הגיעה אלינו בגיל 3 חודשים, מתוקה ואנרגטית, ולנו אין דבר עם חתולים.
הם לא מפריעים לנו. להיפך.
והנה – האחת שונאת אותם, והשניה למדה מהראשונה.
הבוקר, בסיבוב קצר סטנדרטי, ישבה במקום הצרכים הרגיל של קשישות חתולה.
היא ישבה שם, רגועה, מביטה.
הקשישות – כנראה מהיותן קשישות בשילוב עם צורך משמעותי בתספורת – לא שמו לב אליה.
היא הביטה בנו, עיניה נודדות בין קשישה א׳ ל-ב׳, נפנפה את אוזן ימין, הניעה קצת את הזנב, וזהו.
הכלבות נותרו אדישות.
מעולם, בכל 13-14 שנותיהן, לא ראיתי אותן כל כך אדישות לחתול.
זה היה מחזה מרתק.
באיזשהו שלב, מלינקה שמה לב שיש כאן חתול.
להפתעתי היא כשכשה בזנבה.
מלינקה! חשבתי לעצמי, את בעצם חובבת חתולים?!
מלינקה המשיכה להתבונן, ו…זהו. בזה תמה ההתעניינות.
היא מצאה את הנקודה, עשתה את מה שעשתה סנטימטרים מהיפהפיה שהתבוננה בנו, וכמו בכל סיבוב – משכה אותי חזרה הביתה.
אולי עבור הקורא.ת אין כאן פואנטה.
אבל אולי בכל זאת אפשר למצוא אחת:
אם מלמדים מישהו לשנוא, זה לא אומר שהוא באמת שונא.
זה אומר שהוא פשוט רגיל לזה, עד שהצד המשניא מזדקן ואז לצד הלומד יש אפשרות לבחון את המציאות מתוך עיניו שלו.
לא?