חום

השבוע ישבתי לי במשרד, ביום רגיל לחלוטין. ברקע היו נקישות מקלדת, רעשי משאיות מבחוץ, רחש מזגן. מדי פעם שמעתי גם שיחת טלפון או פטפוט קל מחדר האוכל הסמוך.
יום רגיל, שקט, בלי יותר מדי דרמות.
פתאום הרגשתי שחם לי. ממש חם לי.
המזגן עובד? עובד. אני שומעת אותו, ונראה שכל חבריי למשרד מרגישים רגיל לגמרי.
זה אצלי, הא?
גל החום שטף אותי, מהצוואר ומעלה. יצאתי למלא לי בקבוק מים, וקצת לנפוש במזגן של חדר האוכל. הוא מקרר יותר.
הוא נמשך כמה שניות, אבל לא ריחם. הזעתי, נלחצתי, רציתי אוויר. פנו אלי והגבתי בעצבנות לא אופיינית, הרגשתי את כל נקבוביות הפנים שלי נפתחות, מחכות לשמש שתחמם אותן ותיתן להן את השיזוף שהן מצפות לו ואולי גם כמה נמשים.
הן קיבלו פלורוסנט ומים קרים.
שטפתי פנים, החום נרגע, חזרתי למשרד.
הכל בסדר.
מנסיוני מגלים קודמים, הגל הבא צפוי רק בעוד כמה שעות במקרה הרע ובעוד כמה ימים במקרה הטוב.
טעיתי.
הוא הגיע שוב, רק שהפעם הנקבוביות היו פחות סלחניות. שמש אנחנו רוצות! הן תבעו. חום טבעי, חיצוני, ורעש של ים!
מצטערת, אמרתי. יכולה להציע לכן שמש על אספלט ואולי עוד מים קרים, לא יותר.
הן החליטו להזיע בכל זאת.
אני התחלתי לאבד את זה.
נכנסתי לחדר השירותים הגדול, זה עם הכיור בתוכו.
שטפתי פנים שוב וניסיתי לחשוב מבעד לצעקות של הנקבוביות איך להתקדם.
נזכרתי בשכן שלי, שמלמד יוגה.
הוא טוען שיוגה מתרגלים ללא מזגן. נותנים לגוף להרגיש את העבודה שלו. נותנים לנקבוביות את מה שהן רוצות.
שננסה?, שאלתי אותן.
הן לא הגיבו.
יצאתי החוצה – גם ככה חלק מהעבודה שלי הוא להיות בשטח, במפעל. נשמתי.
זה עובד!
כלומר, עדיין חם לי, כמובן. והנקבוביות כנראה עושות עלי תרגיל פאסיב אגרסיב, אבל זה בסדר. הכל יותר אפשרי, סביל.
הבעיה היחידה היא שאין מחשב בחוץ.
ושהייתי ללא גל חום.
נראה לי שזאת רק היתה ההתחלה וגלי החום יגיעו, יחלפו וירגעו. זה רק יקח את הזמן שזה יקח.
אולי, כל מה שאני צריכה, זאת סבלנות. ולקבל את זה שלנצח יחסי עם נקבוביותיי לא יהיה אותו הדבר.
אולי נצטרך נופש במלדיביים.
מי אמר שלפייס נקבוביות זאת עבודה קלה?