אני באמת מאמינה שאני בתחילת הדרך. בלי צער על העבר, ועם חשש לגבי הזמן שנותר לי על הכדור הזה. הכל מלא באפשרויות, ביכולות, בתחושת מסוגלות. אפילו אמא שלי לא מניחה עלי את הגרוע מכל, אלא אומרת, במילים ברורות: אני גאה בך. שתהיי בריאה עם היכולות שלך. לכי, תעזי, תעשי.
לקבל את זה עכשיו, כל כך הרבה שנים אחרי אמירות אחרות לגמרי, כמו "מה יש להתלהב כל כך" אחרי שהחמיאו לי באוזניה, בלי להבין שהמחמאה היא גם עבורה, היא שגידלה אותי הרי להיות מי שאני היום.
יש להורים שלנו, למי שנכח בגידול שלנו, כל כך הרבה השפעה, והמודעות להשפעה הזאת מובילה לתובנות כאלה ואחרות אצל כולנו. כמה אנחנו מפחדים ללכת עם המודעות הזאת? להסתכל לדברים בעיניים, לנתק את המוסכמות עליהן גדלנו מהמציאות בה חיינו?
"בית אמור להיות מקום מגונן, אוהב, חם" הולך יחד עם "אמא יש רק אחת" ו"חכה שאבא יגיע".
זאת טעות. כי בית הוא לא תמיד כזה. לעיתים קרובות מכפי שהיינו רוצים להאמין הוא ממש לא. הרי כל ציפיות ההורים, הסביבה, יושבות עלינו מהרגע שנולדנו. לפעמים הן מותאמות, לפעמים לוחצות, לפעמים כל כך רחוקות ממי שאנחנו באמת, ממי שאנחנו רוצים להיות, שאנחנו אפילו לא רואים אותן.
וההורים? הם הרי באים עם הנחות יסוד משהם. כל אחד מהם מגיע עם איך ומה ולשם מה משלו ויחד הם אמורים לבנות איך ומה ולשם מה משותף ואיתו לגדל ילדים ולהקים בית.
אני רואה הרבה משפחות בהן זה לא קורה. יש איזה קו כללי ברור אבל לרוב אחד הצדדים הוא המחליט בענייני חינוך והשני נגרר. או נאבק וסותר את הראשון. וכך אנחנו גדלים, עם סתירות או עם קו דומיננטי אחד, וכך אנחנו חושבים – לא, בטוחים – שהעולם אמור להתנהל. שככה מגדלים ילדים. האחד מחליט והשני מוותר לו, או שיש איזה מאבק כח סביב זה.
אבל יש משפחות בהן הזוג מגיע עם סל דומה. ואז אין דיון, והדברים די ברורים. ויש משפחות בהן הזוג מדבר את הדברים ומניח יחד את קווי היסוד לחינוך.
וכך אנחנו גדלים, ובונים, כל אחד לעצמו, קווי יסוד משלו על איך העולם נראה, איך הוא אמור להיות, מה נכון, מה בטוח או מסוכן. וכך באותו בית אחים שונים יכולים להגיע למסקנות שונות, וליצור להם בבגרותם חיים שונים לחלוטין זה מזה.
וכשאנחנו מגיעים לאמצע החיים, רובנו שואלים שוב לשם מה. והאם האיך הזה מתאים לנו. ומה אם לא. ופתאום, אנשים מבוגרים מפרקים בתים, מחפשים ריגושים, בודקים שוב גבולות.
זה גיל ההתבגרות השני.
כמו בגיל ההתבגרות הראשון, גם כאן אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים יותר, שיש כבלים שמגבילים אותנו, שלחיים יש יותר מה להציע. אז אנחנו בועטים. אנחנו מחפשים משמעות נוספת לחיים. מחפשים משהו שאם לא נהיה מודעים מספיק לא נדע לעולם מה אנחנו מחפשים והריק הזה לא יתמלא, לפחות עד שהגיל הזה יחלוף והנפש תשקוט קצת.
ואז, כשנרגעים, מה קורה?
עוד לא הגעתי לשם, אז אני לא ממש יודעת, אבל אולי, בהכירי מעט את הגיל השלישי, אנחנו הופכים לאט לאט לילדיים יותר. לחמודים, לכאלה שרוצים לטפל בהם ולשמור עליהם.
או שזאת רק ההרגשה שלי.
