הבית היה חשוך וריק כשנכנסתי, והקטלוג של איקאה חיכה לי ליד הדלת. נהדר, חשבתי לעצמי. עוד דברים שאין לי שום אפשרות לקנות. מאז שניתקתי את הכבלים והטלפון, הערב הוא הזמן הכי ארוך ביום. תראי את עצמך, אמרתי. בלי עבודה, בלי זוגיות, בלי ילדים, בלי רהיטים, בלי כסף, בלי תוחלת. זמן לשכב על הרצפה במקום הספה שאין ולתת לזמן לזחול את שלו.
הדלקתי את האור. במרכז מה שאמור להיות סלון ריק ניצבה כורסא. לא של איקאה. כורסת מנהלים כזאת, שחורה, מהזן היהיר. אלה שמסתובבות בשקט ואומרות לשאר היקום: השתחוו לי, פשוטי עם.
הן לא אומרות כלום, בקע קול מהכורסא.
קפאתי. קודם כל – יש לי כורסא במרכז האין סלון שלי. שנית – היא מדברת. מה לעזאזל?
אל תקללי בקע שוב הקול. ולא סיכמנו שהן לא מדברות?
הקול היה נשי, מלא כריזמה, של מישהי שברור לה שהעולם נמצא בכיסה הקטן. קול סמכותי. אני שונאת סמכות.
אולי לכן אין לך עבודה, אמר הקול.
הכורסא הסתובבה לאט. לבסוף, כשפניה אלי, נתגלתה בה אישה קטנה, זערורית אפילו, עם מבט שלא הצלחתי להסביר כי בדיוק נשרפה הנורה.
אני, עדיין עומדת בכניסה לדלת, עם מחשבות שרצות בראש באוטוסטרדה וגוף שהחליט לעמוד בפקק, הצלחתי לומר איכשהו: את במקום שלי.
סליחה? אמרה האישה.
את במקום שלי, חזרתי, ומשהו בי הפך להיות בטוח יותר, בוטח יותר. חוש הצדק שלי התעורר והחליט לקחת פיקוד.
את במקום שלי. הכורסא שלך ניצבת בדיוק במקום בו אני ישנה.
האישה הביטה בי רגע במבט מאוכזב, קפצה מהכסא, הסתכלה לאחור ואמרה: בחיי, את צודקת. את יכולה לעזור לי להזיז אותה?
בטח, אמרתי, וחלק במוח שלי צרח: איך היא הביאה אותה מלכתחילה???
אה, זה היה קל. היא אמרה תוך שאנחנו מזיזות את הכורסא מול מסך הטלויזיה הדומם. עם הזרת.
נעמדתי. עם הזרת? עם הזרת???
כן. של יד שמאל. לא רציתי לעייף את יד ימין.
זה כבר היה יותר מדי עבורי, אני חולמת? אני צריכה לשבת. הי, יש פה כורסא! אבל המוח החליט במקומי וגרם לי לגשת למטבח ולמזוג לי כוס מים מהברז. לאט לאט המחשבות הסתדרו: מי זאת? מה היא עושה כאן? איך היא נכנסה? וזה נדמה לי או שהיא קוראת מחשבות?
זה לא נדמה לך. שמי לא חשוב, באתי להציע לך הצעה שעכשיו אני מקווה שתסרבי לה, ונכנסתי דרך הדלת. אני לא ברברית.
תהיתי אם אני אמורה להציע לה כוס מים.
זה יהיה נחמד, היא אמרה.
מזגתי לה כוס וחזרתי ללא-סלון שלי.
אני מקשיבה, אמרתי.
אני רוצה להציע לך עבודה.
איזה סוג עבודה, שאלתי בחשדנות. ולמה לא דרך הצינורות המקובלים?
העבודה היא בשמירת חפצים.
והצינורות המקובלים איטיים, אפרוריים ונורא קשה ללכת בתוכם, בטח למישהי בגודל שלך.
היא קראה לי שמנה?
לא, לא קראתי לך שמנה, ואם תמשיכי להתווכח אאלץ, טוב, אאלץ להסביר לממונים עלי למה לא הצלחתי לשכנע את האדם הכי מתאים לקחת את התפקיד, בנוסף על התירוץ לכורסא הזאת.
שתינו הסתכלנו על הכורסא. היא באמת מצועצעת, אמרתי.
היא נועדה לביצוע הכניסה, לא יותר. ועכשיו אני צריכה להחזיר אותה. לקח לי שעות להביא אותה לכאן! ולמה אין בשכונה הזאת בניין אחד עם מעלית?!
רגע, לא אמרת שהבאת אותה עם הזרת?
הזרת היא המקום היחיד שלא כואב לי עכשיו, תודה ששאלת!
זה מסביר את המבט המאוכזב, חשבתי.
כן, היא אמרה בקול רם והסתובבה חזרה לעברי: אז את רוצה את העבודה?
איזו עבודה? שאלתי, עדיין לא מבינה לעומק את הסיטואציה.
בשמירת חפצים! היא קראה.
עוד יפטרו אותי בגללה, מלמלה לעצמה.
למה הגעת עד לכאן כדי להציע לי עבודה, ועוד בשמירת חפצים, כנראה באיזו תחנה מרכזית שבה אעזור שלא במודע לשמור על תיקים של סוחרי איברים, כנראה בשכר מביש, באופן כל כך דרמתי?
היא הנידה בראשה, מלמלה היתה לי תקווה, ואמרה:
החפצים, היא אמרה בדמעות תסכול, אינם חסרי ערך. התפקיד דורש הכשרה ארוכה, והוא מחייב לאורך חיים שלמים. הוא כולל מגורים וכלכלה, אבל אין יציאות. אין חופשות. אין משפחה או חברים.
אז כן סחר איברים? רגע, מגורים? כלכלה? כלומר, אין חשבונות? חשבתי לעצמי, נזכרת בערימת ההתראות שנמצאת בפינת השולחן שעוד לא מכרתי.
לא, אין חשבונות, ואולי טעיתי בכתובת.
לא טעית. לא טעית בכלל, אמרתי. בואי, אעזור לך להוריד את הכורסא ונדבר על כל זה.
