דוקא עכשיו

בוקר.
בבית יש 3 ילדים שצריך לארגן למסגרות.
הקטן צריך עזרה עם נעילת נעליים, הגדול עדיין לא סידר את התיק לבית הספר, הסנדוויצ׳ים עדיין לא מוכנים ואת עדיין לא יצאת מהפיג׳מה.
בדיוק כשאת קולטת את צלחת הקורנפלקס עומדת להישפך בזמן שהסתכלת לרגע על כוס הקפה המתקררת שלך, האמצעית החליטה לספר לך את החלום המאוד מעניין, אם כי חופר, שחלמה בלילה.
בדיוק עכשיו.
את באמת רוצה לתת לה את תשומת הלב. את כל תשומת הלב.
את יודעת כמה זה חשוב להקשיב לה, לתת מקום למילים שלה. עד כמה זה חשוב לא להשתיק אותה, כדי שהביטחון שלה לא יפגע, כדי שחלילה לא תגדל להיות אישה שמקטינה את עצמה כי לסביבה אין זמן עכשיו.
שלא תלמד בגיל צעיר את מה שאת, בגיל מבוגר, כל כך מנסה לשכוח.
אבל הקורנפלקס נשפך, והנעליים הסתבכו, והשיעורים של הגדול, ושלא נדבר בכלל על הקפה – ויוצאת ממך אישה כעוסה, חסרת סבלנות, שעם כל הרצון הטוב – ויש בהחלט כזה – ממש לא פנויה כרגע להקשיב לחלום הממש לא קשור לסיטואציה עכשיו.
אז מה עושים?
איך מסבירים לילדה – היא רק ילדה! – שזה לא הזמן עכשיו? שאת לא קשובה? איך מתמודדים עם האשמה המתלווה? עם תחושת אי הצדק שיש בסיטואציה כלפיה? כלפייך?

זאת אולי סיטואציה קטנה. רובנו פשוט חווים אותה, מעבירים את הבוקר ומקווים לטוב.
חלקנו ידברו עם הילדה בערב, יסבירו את הבוקר. חלקנו יקוו שהיא לא זוכרת. כולנו מקווים שזה לא יצר בה איזה כאב ילדות ומתחילים לחסוך לטיפול פסיכולוגי עתידי. של כל הצדדים המעורבים.
זאת סיטואציה קטנה וכל כך טיפוסית לבית נורמטיבי, עד שהיא כמעט לא מדוברת.
אבל היא קיימת. כמעט כל יום.
והיא ברת מניעה.
באמת.
מנסיון.

כי הרי מה אנחנו רוצים? שהילדה שלנו תרגיש אהובה, רצויה, שיש לה מקום בעולם ובבית. שיש לה אוזן קשבת תמיד, בכל זמן שתרצה.
האמנם?
בכל זמן?
לא ממש. כי יש לנו חיים, ותעדופים, ואילוצים, וצלחות קורנפלקס נשפכות, ולא תמיד אנחנו ממש ולגמרי פנויים.
אז למה קשה לנו כל כך להגיד את זה לילדים שלנו?
לומר, למשל: אהובה שלי, אוהבת אותך ממש, ואשמח לשמוע עוד על חדי הקרן שמעופפים בחלום שלך. חושבת שתוכלי לנסות לזכור אותו למאוחר יותר? מגיעה לך יותר תשומת לב ממה שאני יכולה לתת לך כרגע. מה דעתך?
אולי משהו כמו: וואוו, זה נשמע ממש מעניין. יכולה לעזור לי רגע עם הקורנפלקס בזמן שאת ממשיכה לספר?
או אולי אפילו: יא! גם לי היה חלום ממש מעניין! בואי נקבע לנו כמה דקות אחר הצהריים ונספר אותם אחת לשניה! בלי הפרעות!

אה, ולקיים כמובן.