בולבול

הגינה מתפרעת.
בין מצבי הרוח המשתנים של גיל ההתבגרות השני שלי, למצב המדינה ההולך ומתערער, הגינה הוזנחה.
הגינה, שטח קטן בבנין דירות, יכולה בעצם להיקרא עציץ רחב. היא נולדה יחד עם הדירה, והשקענו בה בהתאם.
כלומר, צרכים בסיסיים, פינוקים קטנים, ולא הרבה מעבר לזה.
בזמן הקורונה, כשהייתי בבידוד, הפכתי לה את הצורה, השקעתי בצמחיה ושיניתי את המראה שלה.
זה ממש עזר להעביר את הבידוד.
לאחר מכן יצא שפה ושם נזכרתי בקיומה, רכשתי עציצים שונים, עשיתי נסיונות, שיחקתי במחבואים עם כסא נוח, אבל באופן כללי, במיוחד בשנה האחרונה, היא הוזנחה.

עכשיו היא מופרעת לגמרי.
ככה זה כשלא נותנים גבולות. כןכן, האחריות היא שלי. נתתי לה להתפרע והיא עשתה בדיוק את זה.
היום, אחרי שסוף סוף נמצא מסלול לטיוליאור, החלטתי לארגן קצת את האזור כדי לשבת בחוץ עם המחשב.
הסידור עצמו לקח מעט זמן, וכשלבסוף התיישבתי צצה מולי, על הגדר, ציפור. הציפור, בולבול מצוי, עמדה וחיפשה מקום להניח בו את הענפים שהחזיקה במקורה.
אביב עכשיו, הזכרתי לעצמי.

הבולבולים מגיעים כל שנה, מחפשים מקום לבנות קן בתוך הקיסוס.
הם תמיד מנסים.
הם אף פעם לא מצליחים באמת.
לא הציפור הכי חדה על העץ, אפשר לומר.
נזכרתי באיזה שובך שקניתי פעם מעמותת אנוש. אם אתם לא מכירים אותם, אני ממליצה בחום.
אחרי הרכישה, ניסיתי לתלות אותו בין ענפי הקיסוס, וללא הצלחה.

הקיסוס אינו חובב הפרעות מסוג זה. הוא נושך, עוקץ, ומעיף על הגורם המפריע את כל ברחשי העולם.
אני חושבת שיש להם איגוד או משהו, אחרת אין לי איך להסביר את התופעה בה הם מגיעים רק כשיש סיבה למחאה.
השובך נשכח ואיתו גם הגינה, עד היום.
ומה קרה היום, אתם שואלים?
היום אני במצב רוח פשוט. פתרונות פשוטים, דברים פשוטים, הנאות קטנות.
כך יצא, שהצמדתי את השובך באמצעות אזיקונים לגדר, עם מינימום הפרעה לקיסוס.

הקיסוס, כמובן, התנגד. יש לי עקיצות שמוכיחות את זה.
הצבתי את השובך, ייצבתי אותו בין לוחות הגדר, ועכשיו הוא עומד וממתין לאיזו ציפור שתחליט להתמקם בתוכו.
אני ממש מקווה שזה יצליח. גם כי אני אוהבת ציפורים, וגם כי ציפורים הן היצור החביב עלי.

בגינה כבר אטפל בהמשך.