לפני כארבעה חודשים, באמצע מרץ האחרון, לצעירה היתה הופעה בבימת הנוער. בימת הנוער היא חוג דרמה, אבל לא רק. הוא ממש בית שני לתלמידים שלו. סוף שנה בבימת הנוער מתבטא בהיעדרויות של שעות בכל יום, מלמולים בתור מענה בשיחות, תלבושות לא ברורות ודרמות גם בתוך הבית. מצד שני, כל אלה יכולים להשתייך להיותה בת 17, אבל זה לא הדיון.
אז הופעה. ראשונה מבין 2 הצגות גדולות של שנתה האחרונה בבימת הנוער. בהיותה משתתפת הוקצו לה 2 כרטיסים חינמיים. בהיותי הורה נדבן, נידבתי אותם לסבתה ורכשתי את שלי במיטב כספי, דרך האתר של העיריה.
חודש אחר כך נגנב לי האשראי.
למען הדיוק, הוא לא נגנב אלא ספג ניסיון עקיצה. שהצליח.
סטיה קלה מהנושא, ומסע בזמן לשנה אחורנית, יוני 2021: הנוכחי הפתיע אותי ביום הולדתי ולקח אותנו ללילה במלון בתל אביב. מאחר ושונאי נסיעות בתל אביב אנחנו, הבנות הסיעו ואנחנו ירדנו ליד המלון, לא לפני ששילמנו להן בארוחה משפחתית. בתל אביב, כמובן. את החזרה הביתה ביום למחרת עשינו בעזרת התחבורה הציבורית, שבאופן מפתיע לא היתה מזעזעת. על מנת שנוכל להיעזר בתחבורה הציבורית, נאלצתי לייצר לעצמי כרטיס רב קו. לנוכחי כבר היה אחד כי המתבגרות כל הזמן לוקחות לו את הרכב.
בחזרה לזמננו אנו. הודות לעירנות של חברת רב קו, הנסיון סוכל בזמן וכספי הוחזר. כן, כל 360 השקלים שנגנבו. הגנב משך בכל פעם 50 ₪ ולחברת רב קו נדלקה נורה אדומה והם אלה שיצרו קשר עם חברת האשראי שבתורה ביטלה את הכרטיס ונציגה מטעמה יצרה איתי קשר.
וידוי קטן לפני שאני ממשיכה: יש בי דרקונית בשם יוהנה. היא בדרך כלל שקטה.
שלום, רחל?
כן.
מדברים מחברת האשראי. הכרטיס שלך בוטל.
בוטל? יש איזו בעיה?
כן. בגלל זה הוא בוטל.
יוהנה התעוררה.
ומה היתה הבעיה?, אני שואלת, תוך נסיון להרגיע את יוהנה.
עקצו אותך ב-360 ₪. רכשת רב קו לאחרונה? דרך האתר?
אני מריצה בזכרוני את הרכישות של הצעירה לצרכי רב קו: לא.
אז זה כנראה בגלל שביצעת רכישה מאיזה אתר מפוקפק.
יוהנה נוהמת.
אני לא רוכשת באתרים, אני עונה. ממתי הרכישות?
21 למרץ. בכל מקרה, בוטל .אני מזמינה לך חדש. את רוצה אותו בדואר שליחים בתוספת תשלום או בדואר רגיל?
דואר רגיל, עניתי, אני לא ממהרת.
21 למרץ. שבוע לפני ההופעה.
לאחר שהשיחה נותקה, קיבלתי הודעה מגיסתי-שכנתי: כל מי שרכש משהו מהאתר של העיריה נעקץ. היא, למשל, רכשה שלא בידיעתה 27 כרטיסי נסיעה במטרופולין דן. אנחנו לא תושבות גוש דן.
וואוו. לפחות אין לי ילדים בחוגים, חשבתי.
אה, רגע.
לאט לאט התגלו בשכונה עוד ועוד הודעות מסוג זה. חברות, שכנות, ועוד – בעיקר נשים, אבל לא רק – נעקצו באופן דומה. האתר של רשות המתנסים המשויך לעירייה שלנו נפרץ, והשכונה המתה דיוורי כרטיסי אשראי.
כרטיס האשראי החדש שלי הגיע בתום שבועיים. בערך. תסמכו על דואר ישראל. שיננתי את מספרו (כן, כזאת אני), וידאתי שכל – אבל כל – הוראות הקבע שאמורות היו לעבור אכן עברו, ניצלתי את ההזדמנות כדי לא לחדש כאלה שלא היה לי נעים לסיים בלי תירוץ, והמשכתי בחיי. זמן לא ארוך לאחר מכן, בדיוק כשסיימתי לסדר את עלי הדפנה שלי, התחילו להופיע כל מיני באמפרים קטנים כאלה, מטרידים. כמו אלה שיש לנו בשכונה. גבוהים מדי, במרחקים קצרים מדי, ושכל מטרתם היא למנוע ממני לנסוע במהירות הרצויה לי.
כמו רוב הדברים מסוג זה, ההודעה הגיעה מייל:
חשבונית מכביש 6 טרם שולמה.
רגע, מה? אבל וידאתי! ובדקתי! והתקשרתי!
ואז גם נזכרתי. נזכרתי ששלושה חודשים קודם לכן היתה איזו בעיה בתשלומים לכביש 6 וכמו האזרחית הטובה שאני, שילמתי דרך האתר והתקשרתי לוודא שאכן קרה והוראת הקבע חזרה לתיקנה.
אולי זה אותו עניין, חשבתי לעצמי, שילמתי שוב והתקשרתי.
כן, כן. נאמר לי. הכרטיס החדש מעודכן והכל בסדר.
יופי.
דעתי נחה ועלי הדפנה חזרו לקרוא לי. קצת התפזרו קודם, חמודים.
חלף חודש. חלפו גם שלושה, והנה אני מקבלת דואר רשום.
אתם יכולים לסמוך על דואר ישראל שיפתיע לטובה רק פעם בחיים. בשאר הפעמים תסמכו עליו שישלח את ההודעה הראשונה והשניה באותו יום.
שמתי פעמי לחנות הסטוק הקרובה – שם מקבלים עכשיו חבילות ומכתבי דואר רשום כי סניפי הדואר לא עומדים בעומס שיש להם בשעות העבודה 14:00-14:15 לא כולל הפסקה. וכך, בין מקלות מטאטא, ווים לוילונות אמבטיה, צעצועים לכלבים ושלטים שמציינים היכן המטבח, יש אשנבון. ממנו מציצה צעירה שיכלה להיות נעימת סבר לולא המבט המשועמם. היא אפילו לא טורחת לשאול מה רצוני. רק מסתכלת עלי במבט בוהה.
יש לי שתי הודעות, אני אומרת. בשתיהן רשום את אותו תאריך הדפסה. הן הגיעו באותו יום.
היא לא עונה. מה תגיד? שהיא רק רוצה לעשות קצת כסף אחרי הצבא? שיש לה חלום על עבודה בסניף דואר אמיתי, אולי אפילו בסניף הראשי של פתח תקווה? שבינתיים היא תקועה פה בסטוק עם כל מיני מוזרים עם שיער כחול שחושבים שיש לה אחריות על ההודעה הראשונה שלא נשלחה? שיבדקו עם הדוור!
אתם מכירים את הדוור שלכם? אני מכירה את שלי. קוראים לו נחום והוא לא נחמד.
בכל מקרה, אני ממשיכה, זה נראה לי כמו הודעה על דוח.
לא, היא עונה. זה כביש 6.
כביש 6? את בטוחה?, ולעצמי אני אומרת: איך היא יודעת?
בטוחה, אומרת ולא מוסיפה.
מה הפעם? אני חושבת לעצמי.
המכתב עבה. מרגיש רשמי כזה. כמו של עורכי דין. המעטפה סגורה כמו שחשבוניות סגורות, עם פרפורציה בצדדים לפתיחה מהירה.
זאת חשבונית, כנראה. אבל ככה, בדואר רשום? מה נסגר?
אני מרגישה את יוהנה מתעוררת, אבל לא אומרת כלום. עדיין. אני לא נוהגת להרוג את השליח גם אם יוהנה ממש בעניין. בעצם, במיוחד אם יוהנה בעניין.
אני מגיעה חזרה לרכב, מדליקה מזגן, ופותחת את המכתב.
שלוש.
שלוש חשבוניות שלא שולמו.
שלוש!!!
אני, שרועדות לי השחלות מכל התראת ארנונה שנחום הביא יחד עם הארנונה המקורית, שכל סטיה מהדרך היא בלתי נסבלת עד כדי כאב פיזי, שהפעם היחידה בה עברתי על הכללים היתה כשנכנסתי במכללה לשיעור שלא הייתי רשומה אליו ועליתי לוועדת משמעת מהמפגרות שנודעו בתולדותיה – לי יש 3 חשבוניות שלא שולמו?!
זה כבר היה מוגזם.
תוסיפו לזה את זה שאני גם ככה על הקצה לאחרונה, עם שתי מתבגרות הורמונליות שעוזבות את הבית באותו זמן, את ההורמונים של גיל ההתבגרות שלי, ההודעה על תחילתה של תקופת בחירות כאילו ממש משעמם לנו, לחצים מעבודה ומבית (אתם לא מכירים את המשפחה שלי), ובכלל החיים, והרי לכם התפרצות שתגרום להתפרצות של הר הגעש הונגה טונגה להיראות כמו ניסוי מדעי בבית ספר יסודי.
התקשרתי למוקד הלקוחות של כביש 6, כולי זועמת. יוהנה כבר היתה באוויר. מאחר ולא מומלץ להתחיל לנהוג ככה, חיכיתי שיענו לי. ואז לחצתי 1 לתפריט בעברית. ואז 5 לשירות לקוחות. ואז 3 לקבלת נציג. ואז המתנתי.
יוהנה בינתיים ירדה לשבת לידי במזגן, להתקרר, ויצאנו לכיוון הבית.
עד שענתה לי "שלום, אני אריאל, במה אוכל לעזור?" הגעתי הביתה. לא נורא, אסיים את השיחה ואכנס.
עצרתי בצד, הרמתי את בלם היד והתחלתי לענות.
השיחה התנתקה.
הת-נת-קה.
נשמתי עמוק. ניסיתי לסנגר על אריאל. זאת לא אשמתה. ידוע שאין קליטה ליד הבית. המטומטמת לא יודעת את זה. זאת גם לא אשמתה שהיא לחצה בטעות על הכפתור הלא נכון. לא כולנו יודעים להפעיל טלפונים. גם בטח היה לה יום ארוך, מסכנה. זה ידוע שלאנשים עם מוגבלות קשה לעבוד שעות מרובות. ובכלל, לא קל לעבוד בשירות לקוחות. בטח צועקים עליה כל היום כל מיני אנשים שאין להם יוהנה.
וכך, כשעל לשוני מתגלגלים כל הכינויים המעליבים, המגדריים, הממש לא פוליטקלי קורקטיים, ובעודי משחררת את יוהנה משלשלאותיה, נכנסתי הביתה.
הנוכחי עבד באותו יום מהבית. לעבודה מהבית יתרונות רבים עבורו, הבולט בהם: היא מאפשרת לו לעבוד תוך כדי צפיה במירוצי מכוניות. לא שזה מפריע לו לנהוג בדיוק באותה דרך מהמשרד, אבל לא בזה עסקינן. זה כן מסביר את העובדה שכשנכנסתי הביתה, ראיתי אותו יושב על הספה, מולו המחשב, ועיניו בטלויזיה.
שלום! הוא אמר בטון חביב.
אני עצבנית, עניתי, לא מגיבה אפילו לכלבות שטרחו לקשקש בזנבן לקראתי. זה המקסימום שניתן לקבל משתי הקשישות על ארבע בימים אלה. הן רובצות ימים שלמים ואולי מרימות מבט כשמתקרבים אליהן. אולי. ובכל זאת נרשם לזכותן קשקוש זנב. קטן.
סיפרתי לאיש בקצרה את קורותי בדקות האחרונות (הסטוק ממש קרוב לבית), ובנוסף לזה – הוספתי בעצבים – הטלפון לא מגיב לי. משהו במסך נתקע! ונמאס לנו! הוסיפה יוהנה.
קודם תקשרי אותה, הוא אמר, ולקח את הסלולרי לידיו.
זה המקום לספר שהנוכחי עובד באחת מרשתות התקשורת הגדולות ואוכל תקלות קטנות לארוחת בוקר.
בזמן שהמכשיר עובר בדיקה קפדנית, אני הכנתי לי קפה קר.
מתקשרים אליך, הוא אומר. נראה לי שזה כביש 6.
מאיפה כולם פתאום יודעים לזהות את כביש 6, אני תוהה.
רחל?
כן.
זאת אריאל מכביש 6. ממש מתנצלת, השיחה התנתקה ורציתי לחזור אליך מהר אבל נכנסו לי שיחות. ממש סליחה שזה לקח כמה דקות טובות.
רגע, מה?
בבת אחת ירד לי כל האוויר.
התיישבתי, לא מאמינה שעשו לי את מה שאני נוהגת לעשות: לפרק התנגדויות ע"י הכרה. אני אסביר: בכל פעם שמישהו מגיע מלא תלונות כרימון, הדרך הטובה ביותר להתמודד איתו היא להתחיל ב: אתה לגמרי צודק בהרגשה שלך. שימו לב: הוא לא בהכרח צודק בטענה. רק שעם רגש קצת קשה להתווכח וברגע שנותנים לו לרגש לגיטימציה, הוא לא תופס כל כך הרבה מקום, לא משתלט כמו צונאמי על השיח וכך אפשר להמשיך בשיחה. טריק נחמד.
אז נציגה אחת הצליחה, עוד לפני שדיברתי, לגרום לים הרגש להיות קצת פחות דגל שחור וקצת יותר לכיוון הלבן. וליוהנה להפוך לחתלתול.
אז איך אני יכולה לעזור לך?, המשיכה אריאל.
סיפרתי לה על החשבוניות, על הכרטיס הגנוב ואפילו – תראו מה פירוק התנגדויות יכול לעשות – על השחלות.
היא, מצידה, בדקה, השאירה אותי על המתנה ארוכה, התנצלה על ההמתנה, בדקה שוב, והסבירה שכל הבעיות קרו כי הרכב שלי לא שויך למנוי.
הא?
כן, אבל אני לא יודעת למה זה קרה אז העברתי את זה לבדיקה אצל המנהל שלי.
אוקי, אני שומעת את עצמי אומרת. ומה עכשיו? יש פה תשלום מאוחר! שחלות, מסבירה לך!
רגע. יש לך גם קנס על עיכוב בתשלום. כנראה שקיבלת חשבוניות וחשבת שאלה קבלות.
הרגשתי את הדופק שלי מתאמן למרתון ולוקח איתו את הדם מפניי.
קנס?
אל תדאגי, אומרת הלא מודעת למה שקורה בצד השני של הקו, נשאיר את הקנס בצד. הוא לא יגדל, בעיקר כי זה לא חוקי לתת קנס על איחור בקנס (ידעתם את זה?!). עכשיו, את בטוחה שהתקשרת לוודא במרץ?
מתאים לי לוודא, אני אומרת, לא בטוחה כל כך . 3 חודשים, לך תזכור, אני מנסה להתבדח.
אריאל מזייפת חיוך. יוהנה נרדמה.
אין בעיה, עונה אריאל, נבדוק את הסטוריית השיחות. אם אכן התקשרת לנציג, הקנס יבוטל משום שהנציג אמור היה לראות שהרכב לא במנוי ולתקן זאת. אם לא התקשרת, תשלמי 50% מהקנס כי כאילו חידשנו לך את המנוי. את גם יכולה לשלם עכשיו את הקנס ונזכה אותך כשיגיע הרגע.
יוהנה מתחילה להתעורר שוב: לא, אל. אני אשלם הכל חוץ מהקנס עכשיו. ככה נוודא שאכן זה יקרה.
אין בעיה, היא אומרת. תוך 10 ימים תהיה לנו תשובה. אני עוקבת אחרי זה.
אני, מכירה את אמירות ה"אל תדאגי" ושות', שומעת את עצמי אומרת: אוקי.
יוהנה, מבולבלת, הולכת לרבוץ עם הכלבות.
אגב, אני שואלת, מה גובה הקנס?
25 ₪ אחרי הנחה של 50%, היא עונה.
25 ₪?, אני שואלת, זה הסכום אותו אצטרך לשלם בעוד לכל היותר 10 ימים, לאחר הבירור שיתבצע אצלכם?
כן, היא אומרת.
ומה גובה החוב הכולל? ללא הקנס?
360 ₪, היא אומרת. איך תרצי לשלם?
לו רק היתה לי דרקונית להפעיל כרגע.
