חמישי שמח!

קצת רקע גיאוגרפי: מלבד תל אביב, כל המקומות המצויינים בהמשך נמצאים במרחק הליכה רגלית קצרה מהבית.|
כל השבוע חיכיתי ליום חמישי.
כל השבוע הייתי בטוחה שאני יום אחרי: שלישי היה רביעי, רביעי היה חמישי. אז ממש רציתי שיגיע חמישי כי אז בעצם יהיה יום שישי.
ביום רביעי, שבעצם היה יום חמישי, מיד אחרי היום במשרד, תכננתי ללכת לפילאטיס ולמחרת היתה ביקורת לוטרינר רגע אחרי מפגש הדרכה נוסף עם משפחה.
המשפחה ביקשה להזיז כך שהבוקר התפנה מלבד הוטרינר.
נו, בשביל זה. להחזיק בוקר שלם? ועוד של שישי?
אז דחסתי אותו בחמישי, בין משרד לפילאטיס.
הסתדר? הסתדר!
אבל תכניות לחוד וחיים לחוד, כידוע.
פקקים חריגים גרמו לי להגיע ממש על בדקה האחרונה לוטרינר המאוד נחמד וסלחן.
וטרינר נחמד גרם לי להגיע ברגע האחרון הביתה כדי להתארגן לפילאטיס.
עד כאן – לא נורא.
פילאטיס וסופ״ש, נכון?
בטח נכון.
אלא אם אתם אני.
כי אני קיבלתי הודעה מחבר לעבודה: יש לנו כרטיסים ללהקת בת שבע בסון דלאל ואנחנו לא יכולים ללכת. רוצה?
ברור, עניתי.
הערב בתשע.
דמיט.
חישוב מהיר אמר לי שאני אכן יכולה להספיק, אבל עם מי אני אלך?
לנוכחי יש תכניות, הצעירה בצבא, הבכורה אחרי יום ארוך מאוד ולא תספיק להגיע.
אז ניסיתי את אמא של הנוכחי. היא לא יכלה לדבר.
ניסיתי את גיסתי, שאמרה שהיא מאוד עייפה ואם לא יסתדר עם מישהו אחר היא תצטרף.
נו, לפחות יש לי תכנית גיבוי.
התקשרתי לאחייניות, בנות דודות, שכנות, חברות, נשים זרות.
עד שהגעתי לפילאטיס לא היתה לי תשובה.
בזמן האימון התחלתי לקבל הודעות, מה שלא הפריע למדריכה להתעלל בנו.
אחריו הייתי חייבת למהר על מנת שלא לאחר לצאת. בדרך נעשו עוד טלפונים, נכתבו עוד הודעות וכמה שערות נתלשו.
ואז זה קרה: אחיינית אישרה! יש!
התארגנו מהר, כל אחת בביתה, ויצאנו לדרך.
בדרך עוד הספקתי לתדלק ולראות את החניון אליו היא הציעה לכוון.
כיוונתי.
הגענו.
ואיחרנו. קצת.
בכניסה שאלתי את הנחמדת שעמדה שם: יש לי זמן להיכנס לשירותים?
היא מיד הרימה טלפון לשומר כדי לקבל אישור שלא יסגור אותי בחוץ.
זה בסדר, אמרתי לה. אני יכולה להתאפק.
היא, מצידה, לא היתה מוכנה לשמוע. אולי זה ההריון, היא אמרה, אבל להתאפק 75 דקות נשמע לי כמו סיוט.
בסוף הגיע איש צוות נוסף, הכניס אותי לשירותי הרקדנים (!!!) ושניהם קריינו את מעשי מעבר לוילון בכדי לזרז אותי.
המופע תכף מתחיל!
ואיזה מופע זה היה! 2019 הוא מופע מעניין מתחילתו ועד סופו.
2019 היתה שנה מעניינת ומלאה בכל רע עבורי, כך שהחיבור של חיי האישיים למופע היה מפתיע, מרתק ונהדר.
מאוחר יותר אחיינית פרשנה אותו בדרך גלובלית יותר, והדיון בינינו היה מעניין, אם כי קצר.
בסופו של ערב נפרדנו בחיבוק ובאמירות תודה הדדיות. היא פרטנרית מצויינת לדברים מסוג זה וממש שמחתי שיכלה להצטרף.
וגם שהשלפוחית שלי התרוקנה ויכולתי להנות באמת מהמופע.
אבל הכי הכי אני שמחה ששוב אמרתי כן.
עוד לא אכזב אותי הכן הזה, למרות המצפון והמחשבה התמידית על החטופים ובני משפחותיהם.
מקווה שיחזרו. מקווה שהכן ימשיך.