חלק ראשון: לפני החג
זה התחיל שבוע לפני החג.
אמא ואני יצאנו לקנות שטויות בקרית אליעזר – קבענו שנלך לחנות הג׳מבו סטוק שיש שם. אמא רצתה לראות דברים, לצאת קצת מהבית, ואני רציתי לראות על מה המהומה – אמא דיברה בשבח החנות הזאת כבר זמן מה.
אז יצאתי מוקדם מהעבודה, הגעתי לחיפה, ואספתי אותה יחד עם ההליכון. שיהיה.
כשהגענו למקום, מצאנו חניה קרובה מאוד לחנות. נכנסנו, הסתובבנו, רכשנו די שטויות כדי לספק את הנפש אבל לא מספיק כדי להתיש את הארנק, ויצאנו.
אמא וההליכון התקדמו, ואני יצאתי להכניס את הרכישות לרכב. ״עד שתחזרי אני אגיע רק עד לקצה השביל. אין מה לדאוג״. אני אוהבת כשאמא שלי מודעת למגבללות שלה.
הסתובבנו במרכז עוד קצת. האוויר היה נעים – לא חם מדי יחסית לתחילת יוני – והאווירה בינינו היתה טובה.
חזרנו לרכב, והתחלנו להתקדם חזרה לבית.
אני לא בטוחה מה גרם לאמא להעלות את הנושא לדיון. אולי זאת האזכרה המתקרבת של דודה שלי – אסתר היקרה, שנפטרה בשיבה טובה ללקויית תסמונת הדאון שהיתה. אני לא באמת זוכרת, וזה לא חשוב. מה שחשוב הוא שאמא דיברה על געגועים. על כך שאין לה איך להגיע לקברים של הוריה, של אחותה ושל גיסה הקבור בסמוך. השיחה נסבה על אלה ועל דברים אחרים, פחות מקבריים. דיברנו על הים, על הביקור הקרוב אצל האורטופד, על החיים שלי ושלה. לכל אורך הזמן הזה נדנדה לי מחשבה: אני יכולה לקחת אותה לבית העלמין. הוא אמנם הנתניה, אבל מיד אחרי שבועות יש לנו גשר בעבודה ואין לנו ממש תכניות ליום הזה, אז….
חלק שני: שבועות
״תגידי, אמא״, התחלתי, ״תרצי שאקח אותך לבית העלמין בנתניה? אני כנראה לא עובדת בחמישי שאחרי החג. זה יכול להתאים לך?״
אמא חשבה לרגע. היא לא אוהבת לקבוע דברים מראש, משהו בחוש ההישרדותי שלה לימד אותה לא לתכנן יותר מדי רחוק.
״זה יכול להיות רעיון טוב״, היא אמרה, ״אבל תסעי ותחזרי? זה לא יהיה לך יותר מדי?״
עכשיו גם אני חשבתי לרגע.
״מה אם תהיי בחג אצל גילה, בבת ים? זה יקל עלי״
״מה פתאום! אני לא יוצאת מהבית בחג! ומי שרוצה שיבוא!״
אופס.
״טוב, תחשבי על זה. את לא באמת רוצה להיות לבד בחג ואלי ודורון כבר עשו תכניות, אז זה בעצם משאיר רק אותי״.
״טוב, נראה כבר. עד החג יש עוד שבוע״.
והזרע נטמן.
כשהגענו לביתה, התיישבנו בסלון ואמא נחה לרגע, היא פתחה:
״אם אני עושה חג אצל גילה, מי יקח אותי? ומה עם חמותה שנמצאת אצלה מדי פעם?״
״נראה לי ששווה לבדוק״, עניתי.״ ואני יכולה לקחת אותך אליה בערב החג. אני לא עובדת בכלל״.
״נחשוב על זה״, היא אמרה. וכבר ידעתי שזרע התחיל לנבוט.
גילה בדקה, ואכן יכלה לארח את אמא. יצאנו בשלישי בבוקר, בדרך עברנו אצל אבא. משם היה קצת טיול של איסוף בנות, ואמא הגיעה אל גילה בשלום.
בחמישי, כמובטח, אספתי אותה לצורך נסיעה אל בית העלמין.
״את זוכרת איפה הם קבורים?״, שאלתי. האישה בת 80 ולא היתה בבית העלמין כעשור.
״בוודאי שאני זוכרת!״, היא אמרה.
״טוב. רק בדקתי״, עניתי וחשש התחיל להתגנב ללבי.
חלק שלישי: המטרה לשמה באנו
בבית העלמין גילינו שהרבה השתנה. חלקות חדשות נוספו, שטחים חדשים נוצרו, ממתינים למתים הבאים, והחשש שהתגנב אל לבי קודם לכן התממש.
אמא זכרה, אבל בערך.
הסתובבתי איתה, בעוד היא מתארת לי את האבן, את המיקום, התקדמתי וחיפשתי קברים.
היה חם.
מאוד חם.
כל מה שרציתי הוא למצוא את הקברים ולהיות קצת בצל, לתת לה את המנוחה שנפשה חיפשה.
״יש מסלול״, אמא סיפרה לי. ״דוד משה קבור קרוב לאסתר. משם לאמא ואז לאבא״.
״אוקי״, אמרתי כשהגענו, ״בואי נתחיל״.
אבל אמא רצתה להתחיל עם אמה.
״את בטוחה?״
היא היתה בטוחה. חיפשנו ושוטטנו ולא מצאנו.
ראיתי את הדאגה עולה בעיניה. את הפחד שאיבדה את זכרונה ואינה זוכרת. את החרדה שעולה בה.
״אולי נחזור להתחלה?״, שאלתי. ״את זכרת מסללול מסויים. בואי נחזור אליו״.
היא הסכימה, ואנחנו חזרנו להתחלה. לחפש את אסתר ודוד משה.
״זה היה ליד הכיפה הכחולה, את רואה אותה?״
ראיתי. אחרי שוטטות אין קץ בחום הכבד, חזרתי אל אמא ושאלתי מאיזה כיוון היא זוכרת שראתה את הכיפה. היא תיארה ואני יצאתי לשוטט בין הקברים באותו איזור.
בעודי הולכת בין קברים ישנים וטריים, סביבי שמות של אנשים זרים לי ויקרים למישהו אחר, התחלתי לדבר:
אלוהים, יש פה אישה שמאמינה בך, מאוד. לא תיתן לה את ההקלה הקטנה הזאת? מילא אני, הכופרת, אבל היא, שכל כך מאמינה בך, שמשתדלת לנהוג בקלה כבחמורה, לא תוכל לגלות לה את הקברים שהיא מחפשת?
עד שהיא הגיעה לכאן, עד שהיא הצליחה למצוא את הרצון והכח, זה מה שמגיע לה?
בעודי מדברת בינות למציבות, התגלה לי הקבר של אסתר, ולידו, כמו שאמא זכרה, של דוד שלי – גיסה.
״מצאתי!״, צעקתי אליה. בזמן שאני שוטטתי בין הקברים, היא שוטטה על השבילים הראשיים, מתנהלת לאיטה עם ההליכון.
פניה אורו: ״בכל זאת זכרתי את המקום הנכון!״ היא שמחה. היא כל כך שמחה!
אמא הגיעה לאיטה אל הקברים, הדליקה נרות ואמרה כמה מילות פרידה וחיבה למתים שלה.
משהו במציאה של הקברים האלה הכניס בה רוח חדשה: ״עכשיו לאמא!״ היא הכריזה, מלאה שוב באמונה בזכרונה.
אז יצאנו שוב לדרך.
שוב התקדמתי לפניה, משוטת בתוך החלקות שאמא זכרה.
״סבתא״, אמרתי, ״אנחנו לא מכירות, אבל הבת שלך פה – אמא שלי – מבקשת לראות אותך. אולי תתגלי לה? אולי תראי לה אותך?״
כלום.
״אתה ממש מניאק, אלוהים, אם אתה גורם לאשה בת 80 לשוטט ככה, כבר קרוב לשעה, רק כדי להוכיח איזו נקודה שאף אחד לא מבין. אתה לא חושב שמגיעה לה הנחת הקטנה הזאת, לראות את קבר אמה? להדליק לה נר ולומר כמה מילים?״
בעודי מדברת, כועסת על אי הצדק שבמצב, מצאתי את סבתא שלי. המצבה הוחלפה, מה שהטעה את שתינו.
״לא זכרתי שהחליפו מצבה. את רואה מה זה, לא מספרים לי כלום״
בדרכה למצבה שנמצאה, זכרתי איזו אפיזודה בה העבירה כסף לאחיות שלה – את חלקה בהחלפת המצבה. היא לא זכרה אבל גם לא התעכבה על זה. העיקר להגיע לקבר, להדליק נר.
כשהגיעה לבסוף, התעכבה שם דקות ארוכות.
התרחקתי כדי לתת לה פרטיות. הרגש הציף אותה.
כשסיימה, היתה מעט יותר עייפה. כאילו הביקור הזה התיש אותה, כאילו הקבר הספציפי הזה העלה בה את כל הגעגוע, הקושי שחוותה בחייה, הכאב של מותם בטרם עת של הוריה.
״לאבא?״ שאלתי.
״לאבא״, אמרה, הפעם בפחות נחישות.
בחלק הזה הייתי קרובה אליה. ההליכה, החום, הרגש – כל אלה התישו אותה.
היא התוותה את הדרך והתקדמנו.
מאחר והייתי לידה, והיא שוחחה איתי, הרגשתי לא בנוח לדבר עם אביה, להתחנן אליו שיתגלה.
הרגשתי עוד פחות בנוח לכעוס על אלוהים הזה שאמא כל כך מאמינה בקיומו, בהלכות שהומצאו עבורו, בשמו.
לאחר שיטוט של כחצי שעה נוספת, אמא התייאשה וביקשה לחזור לרכב, לנסוע הביתה.
״עזבי״, היא אמרה. ״ בפעם הבאה.
כשהתקדמנו ליציאה, חלפה על פנינו שיירת מלווים.
זאת ההלוויה השלישית שהיתה באותו יום.
״כמה הלוויות היום״, אמא אמרה.
״לא יותר מכל יום אחר, לדעתי״, אמרתי לה.
עיר הקברים השתרעה מאחורינו, ולא הצלחתי שלא לומר את מחשבותיי:
״נראה שיש יותר מתים מחיים. כבר אין מקום לקברים״.
״יהיה טוב״, אמא אמרה.
״טוב שמצאנו את מי שמצאנו״, היא המשיכה.
״כן״, אמרתי, לא מצליחה להתנער מתחושת האשמה. אם רק הייתי מדברת גם עם סבא, אולי היינו מוצאות גם אותו.
