עוד פחות משעה קברים את האיש שלי.
אני לא מבינה את העובדה הזאת. השעה נקבע, נשאלתי אם היא נוחה לי. ככה זה כשיש בית עלמין במושב, יש פריווילגיות.
אמרתי שזה לא משנה לי, כי זה לא שינה לי. מה זה משנה באיזו שעה בדיוק קורה הטקס כשהשטיח כבר נמשך תחת הרגליים, כשהשמיים כבר נפלו?
טקס, תפילות, הספדים וקבורה.
בעוד פחות משעה קוברים את האיש שאהבתי. אהבתי? עדיין אוהבת. באיזו קלות אנחנו עוברים ללשון עבר.
ליאור שלי. היה.
בעוד פחות משעה.
אני לא מבינה את זה. לא באמת.
מגיעים המון אנשים. אנשים שלא ראיתי מזמן. כאלה שהתגעגעתי אליהם וכאלה ששכחתי מקיומם.
אני נבוכה –כולם באים לדבר איתי. לנחם.
לנחם? אותי? על מה?
לא הגיוני מה שקורה כאן.
עוד פחות משעה קוברים את האיש שלי.
אני לא מבינה את זה. עדיין לא.
הוא הרי תיכף יחזור מהעבודה, ישמח לראות את כולם. הגדולה, בת שש, מתגעגעת אליו. היא לא ראתה אותו כבר שבוע.
אני זוכרת כשסיפרתי לה, רק הבוקר: את זוכרת שסיפרתי לך, בשבוע שעבר, שאבא נפצע? היא זכרה. ואת זוכרת שאמרתי לך שהוא קיבל מכה בראש? גם את זה היא זכרה. אז לא הצליחו לרפא אותו. אבא מת.
ככה פשוט.
היא התפרקה. בכתה, ולא הבינה.
גם אני לא מבינה, ילדה שלי, אמרתי לה. גם אני לא מבינה. אנחנו לא נבין יחד, עד שנבין.
עכשיו היא ואחותה בת ה-7 חודשים נמצאות עם איזו קרובת משפחה, ולי יש עוד פחות משעה.
אולי דברים יהיו מובנים יותר מאוחר יותר.
יכול להיות שטקס, תפילות, הספדים, קבורה יעזרו?
אין לי מושג, אני אדע בעוד כשעה האם זה מובן מספיק. בינתיים יש כאן עוד חברים, והנה המנכל של החברה בה עבד. והנה החברים מהצבא. ומהמילואים. והנה חברות שלי, עם בני הזוג שלהן. מה כולם עושים פה? ואיפה הילדים?
אני מתעניינת בכולם. מה שלומם, איך הם הסתדרו עם ההגעה. לא פשוט להגיע לבית של הוריו במושב. הכתובות כאן הן שרירותיות לגמרי, בערך כמו כל מושב בארץ. כדי להגיע לבית הוריו, למשל, צריך לפנות ימינה בצומת של המכולת, להמשיך עד אחרי העיקול. אם הגעתם לאוטובוס הצהוב המשכתם יותר מדי.
בינתיים האני שבצד, זאת שהתנתקתי ממנה כבר לפני שבוע, בבית החולים, שותקת.
האני שבאמצע לא מבינה מה קורה, ולמה כולם כאן, אבל אני שמחה לראות אותם. שמחה, צוחקת, ו…
מנותקת.
מנותקת לגמרי.
האני שבצד רואה את כל הסיטואציה מבחוץ ואומרת: ״תפסיקי לצחוק! זה לא ראוי! נראה לי״.
גם היא לא בטוחה מה האני שבאמצע צריכה לעשות ואיך היא צריכה לנהוג, אז שתינו ממשיכות. האני שבאמצע לצחוק והאני שבצד לנזוף. בערך.
הי! ההורים שלי הצליחו להגיע מחיפה! אמא שלי מתקרבת אלי, מחזיקה את פני בסנטר ונוזפת: מה לקחת?!
אני לא מבינה למה היא מתכוונת. לקחתי? ניסו להאכיל אותי כל היום. למה היא מתכוונת?
מה לקחת? היא מתעקשת. את בהיי. תרדי למטה.
אוף, נו. מה היא רוצה ממני עכשיו? יש פה הרבה אנשים שאני רוצה לראות והם, מסתבר, רוצים לגשת אלי.
הפעם האחרונה שהרגשתי כל כך מבוקשת היתה בחתונה שלי. לא מפתיע, הרי התהליך דומה: טקס, תפילות הספדים. כלומר, נאומים אישיים.
חשבתי גם על זה בזמן שאמי והאני שבצד מנידות רושם במורת רוח.
אמא מניחה לי.
מאוחר יותר היא תספר שלא הצליחה לגשת אלי. כל כך עטופה באנשים הייתי. במשפחה שלו.
אבל עכשיו נשארה פחות משעה. ועכשיו אני עדיין לא מבינה כלום.
בכל זאת משהו בשאלה של אמא מחלחל והאני שבצד מתנערת: אנחנו צריכות להרגע.
טוב, אני עונה לה. ננסה.
איך נרגעים? שאלתי את החברות.
יש לי פה איזה כדור, אומרת אחת מהן, זו שתתגלה בהמשך כמשענת אמיתית. רוצה?
נראה לי שלא. בשבוע אישפוז שלו נתנו לי חצי כדור ווליום כי לא נרדמתי לילות שלמים. ההשפעה היתה שהגוף ישן, אבל המח לא.
ויתרתי.
אני שבצד השתתקה ואני שבאמצע כנראה קצת נרגעתי. לפחות חיצונית כי פתאום היה חשוב לי לזוז. לעשות משהו.
מה קורה עכשיו? שאלתי.
בואי, עמליה אומרת לי. צריך לעלות להר.
להר? איזה הר?
בית העלמין, היא מזכירה לי, נמצא על ההר. בואי.
אולי נלך ברגל? יום יפה היום.
ביום אחר, היא אומרת לי.
היא נכנסת איתי לרכב שלהם. יושבת לידי, מחזיקה לי את היד.
למה בעצם?
אני לא מבינה מה קורה.
האני שבצד הצטרפה. נראה שהיא מבינה יותר, וזה היה נכון להיכנס לרכב. יחד ראינו, בנסיעה של 7 דקות ולכל אורך הדרך, שיירות של רכבים ואנשים.
כולם באו לליאור?
כן, עמליה אומרת. תראי כמה היה חשוב לאנשים. כמה אהוב.
אני חושבת על זה רגע: היה? על מה היא מדברת?
אני לא מבינה כלום, אבל האימה מתחילה להשתלט עלי. האני שבצד פתאום נעלמה.
מפנים לנו מקום בחניה של בית העלמין.
זה בית עלמין קטן, יפהפה, טבול בירוק. מאזור ההספדים לבית העלמין יש פחות מחמישים צעדי הליכה.
הרכב נעצר.
פותחים לי את הדלת של הרכב. אני מגלה שאני לא רוצה לצאת. מתפתח דיון ביני לבין עצמי, ככה, בשקט. מסתבר שהאני שבצד לא נעלמה. עמליה אומרת: אני יודעת שאת לא רוצה אבל את חייבת. אני אומרת לעצמי שאני חייבת לדבר עם עצמי יותר בשקט. האני שבצד מסכימה.
מולי אני רואה את אחי שהיה בחו"ל בשנתיים האחרונות. מה אתה עושה פה? אני שואלת.
אני כאן, הוא עונה.
אני לא רוצה לצאת מהרכב, אני אומרת לו.
אני יודע, הוא אומר, וניגש לעזור לי לצאת.
נודניק. הוא לא מבין שאני לא רוצה לצאת?
האני שבצד מבקשת בלי סצנות ושאצא מהרכב. בעיקר כי אני מפריעה לעמליה לצאת. זה פשוט רכב כזה.
פתאום יש עוד ועוד אנשים סביבי.
נועצים מבטים.
מחבקים.
מנחמים.
מרחמים.
אני לא מבינה מה קורה פה.
טקס.
מקרבים אותי עוד. עמליה, אחות בעברה, צמודה אלי.
אני רואה את ליאור שלי, מכוסה בתכריכים.
אני. לא. מבינה.
אחי נעלם לאזור הגברים. אני רואה שם את יתר האחים שלי.
מה.
קורה.
פה?!
תפילה.
הבלנית של המושב באה לקרוע את החולצה שלי. מאותו רגע ועד היום, אני לא מסוגלת לראות אותה. שונאת אותה. מי את ומה את חושבת שאת עושה? אבל היא עשתה את זה כבר לאמא שלו, ולאחיותיו.
והאני שבצד מסמנת לי שזה נכון. ככה דברים קורים.
נראה שרק אני לא מבינה מה קורה כאן.
האני שבצד צמודה אלי, נאמנה תמיד.
גם היא לא באמת מבינה.
פתאום אחיו מספיד: רחל! אחותנו את, הוא אומר.
ראית? עמליה אומרת. שמעת מה הוא אמר? את שייכת למשפחה הזאת.
מי חשב אחרת? מה קורה פה?
אני מרגישה את הדופק שלי עולה, את היבבות שיוצאות לי מהפה, את הבלק-אאוט בראש, את האני שבצד מתפוגגת. ולא מבינה.
אני.
לא.
מבינה!!!
יצאה ממני צעקה. רגע, זאת אני שצועקת? מה אמרתי שם? אני לא יודעת. רק צעקה, וסחרחורת ובחילה ופתאום אני על כסא, חברותיי לצידי, עמליה מטפלת באחרים. חברותיי מרגיעות, מנחמות, נותנות לי לשתות.
אני לא רוצה לשתות.
אני רוצה את ליאור.
אני רוצה שהוא יקום משם ויראה לכולם שיש כאן טעות.
אולי כמו בספרים הוא פתאום ינשום, ידפוק על הארון או משהו.
אבל אין כאן ארון. רק תכריכים.
אני עדיין יושבת, והם לוקחים אותו. קודם הגברים עולים ורק אז אנחנו, הנשים.
פטריארכיה מזורגגת.
חברותיי עוזרות לי לקום, אני נשענת עליהן ואנחנו שמות פעמינו לתוך בית העלמין.
חמישים צעדים.
אחת הדודות שלי, מזקנות השבט, ניצבת לפני: אל תלכי לראות, היא אומרת, חצי מצווה.
גיחכתי, סימנתי לחברותיי, ועקפתי אותה. האני שבצד הזדעזעה. ככה לא מתנהגים לדודה מכובדת!
לאני שבאמצע לא אכפת. קודם כל, האני שבצד מתחילה לעצבן אותי ושנית, מה יש לי להפסיד כבר? הרי גם ככה זה איזה חלום מטופש שאני אתעורר ממנו בקרוב. זה לא אמיתי, ולכן גם הדודה לא אמיתית, אמא שלי לא אמיתית, ואולי כן לקחתי משהו ובגללו החלום המוזר הזה קורה.
אבל הנה אני עומדת מעל הקבר.
תלולית עפר. שלט קטן, פרחים.
זה מה שנשאר מאיתנו בסוף.
מכל מי מאיתנו שבוחר בקבורה.
תלולית עפר, שלט ופרחים.
ושקט רועש. רועש כל כל שבא לי לצעוק. רועש כל כך שלא נוח לצעוק. השקט הכי מרעיש ששמעתי.
ליאור שלי.
טבול בירוק.
אני לא זוכרת את שארית הערב.
לא זוכרת את החזרה לבית, את המילים שנאמרו לי, את בני הבית והאורחים שראיתי.
הדבר הבא שאני זוכרת הוא שכבר לילה, ואני חולקת מיטה עם הבנות. הן ישנות כבר מזמן.
כהרגלי בשבוע האחרון, ובדיעבד גם בחודשים שאחריו, אני לא מצליחה להרדם.
בבוקר הקודם, קצת לפני ההודעה על פטירתו, יצאתי להסתובב קצת עם עמליה בבית החולים. בחנות שהיתה שם קניתי לי מחברת חדשה. היתה לי הרגשה כזאת של פרק חדש בחיים. אחר.
לא באמת. פשוט נגמרה לי המחברת.
יצא שעד לאותו לילה ראשון של שבעה לא כתבתי בה דבר.
באותו לילה ראשון של השבעה פתחתי את המחברת וכתבתי:
זה היום הראשון של שארית חיי.
זה היום הראשון של שארית חיי, ואני מפסיקה להתנתק.
אני קוראת לכל האני-יות שבחדר ובעולם להתאחד.
זה היום הראשון של שארית חיי וממנו, מהמקום הנמוך מאוד הזה, החלטתי לחיות.
החלטתי שהחיים קצרים מדי בשביל לא נעים, בשביל להחבא אל הכלים, בשביל לא לקחת מהם מה שאפשר – ולו בגלל האפשרות ה-הו, כל כך חדה – שהם יכולים להיגמר ברגע.
החלטתי את מה שהפך מאז למוטו החינוך שלי: במצבים קשים יש לך שתי אפשרויות – לשקוע או לקום. לבכות או לצחוק. שתי האפשרויות טובות, במינון ורצוי גם בטאקט. לא כל הגנים שקיבלנו טובים.
בהמשך אלמד שצריך לדעת גם לשקוע וגם לקום. אלמד שלהתפרק זאת אומנות, וגם לה יש סטייל.
הערב ההוא היה מכונן.
צמחה ממנו אני אחרת, שלא הכרתי, שלא העזתי להיות.
מותג.
