בית

נולדתי וגדלתי בחיפה.
בשנתיים האחרונות, מאז שאבא שלי נפטר, אני מנסה להגיע לחיפה לפחות פעם אחת באמצע השבוע ופעם אחת בסופו.
זה מצליח לי בערך אחת לשבועיים-שלושה, אבל לאמא שלי – שעדיין גרה שם – לא אכפת.
מבחינתה, העיקר שמגיעים, יושבים איתה קצת, והולכים.
רק אל תתנחלו אצלה.
היא אוהבת את החברה, אבל לא עד כדי כך שתרצה שתגורו אצלה.
הפעם הגעתי אליה עם תשורות שגזלו ממני שתי ידיים ואופק. זה אומר בעצם שלא ממש ראיתי לאן אני הולכת בדרכי בין הרכב לדירה שהיא בית ילדותי. 
איכשהו הגעתי לבניין. 
איכשהו הגעתי לכניסה הנכונה. 
אמא גרה בקומה השניה, ללא מעלית, וכדי להגיע אל הדלת יש לצלוח 3 גרמי מדרגות. 
עליתי בגרם המדרגות הראשון – קל. 4 מדרגות. 
בגרם המדרגות השני מצאתי את עצמי מתנשפת. 9 מדרגות. 
בסופו גיליתי שאני סופרת אותן, ממש כמו בילדותי המאוד אסתמטית. 
רק עוד 7 מלמלתי לעצמי, ממש כמו אז, כשהמדרגות היו מאבק יומיומי. 
מאבק שניצחתי בו כל יום, לפעמים יותר מפעם אחת. 
כשהגעתי לדלת, אמא כבר המתינה עם דלת פתוחה. היא ראתה אותי מהחלון, ראתה את הקושי, ומאחר והיא עצמה מעט מוגבלת בתנועה, אמרה לי: לפחות את הדלת אני יכולה לפתוח עבורך. 
ונזכרתי איך, כשהייתי ילדה, היא חיכתה לי עם דלת פתוחה והצעה לשבת רגע, לשתות קצת מים, ולנשום. 

אני לא בטוחה מה הפואנטה שלי כאן, אליכם. 
אולי לראות את הקושי שממול. אולי לשתות מים או לנשום. 
ואולי אין כאן בכלל פואנטה. רק זיכרון של ילדות אסתמטית ואוויר בצורה של בית.