בחירות

משפחה לא בוחרים.
המשפט הזה דיכא אותי במשך שנים. אם משפחה לא בוחרים, אז אבוד לי, לא?
מעולם לא הרגשתי ממש שייכת למשפחת המוצא שלי. אחי הקטן יטען שזה סובייקטיבי. "זה אצלך", הוא יגיד.
הוא, כמובן לא לגמרי טועה אבל גם לא לגמרי צודק.
ועם זאת, אולי כדאי לבדוק למה ילד מפרש את החוויה המשפחתית שלו כלא שייך.
סובייקטיביות, כך למדתי מהמנוח, לא מגיעה משום מקום. לא מתפתחת בגיל מבוגר.
ואם מגיל צעיר מאוד הרגשתי לא שייכת, מגיל בו לא ידעתי לבחור אחרת, לא פיתחתי עדיין את המודעות לבחירות שלי מפאת גילי הצעיר, האם זה באמת רק שלי?
כשהכרתי את משפחתו של ליאור, ההרגשה היתה אחרת. הרגשתי שייכת מההתחלה.
אולי כי קיבלו את ליאור כחלק מהמשפחה ולכן גם אותי, אולי כי אלה האנשים המרכיבים את המדפחה שלו. אני לא מתיימרת לומר שזאת אני, שזאת האישיות שלי שהתחברה היטב עם המשפחה הזאת.
לא מתוך צניעות, אני מסרבת לאמירה. אני לא רואה את עצמי כאדם עניו, אלא מתוך ערך עצמי נמוך.
אני? אותי רוצים?
לא לא. יש פה טעות.

והנה, שנים עוברות ואני עדיין שם. וככל שני מרגישה את השייכות בצד אחד, כך אני מרגישה בחוסרה בצד השני.
הפער הולך ומעמיק, הכאב שבהבנה הזאת הולך וגדל.
בשנים שעברו ליאור שלי מת והכרתי את איל. גם שם משפחה היא מרכיב חיוני, הכרחי, לצמיחה.
גם שם הרגשתי חלק למן ההתחלה.
זאת ככל הנראה אכן תחושה סובייקטיבית שלי, אבל היא שם. נמצאת. נוכחת. נראית. מורגשת.
ומכפילה את כאב הפער, כאב הילדות, פי כמה.

משפחה כן בוחרים. במיוחד כי שייכות היא צורך בסיסי בכל אחד מאיתנו.