זה התחיל בהודעה תמימה: תאמרי תפילה להחזרת החטופות. הנוסח מותאם למי שלא נוהגת להתפלל באופן קבוע.
אני לא מתפללת, אז זה ישר הרגיז אותי.
השיחות שלי עם אלוהים הן פרטיות, ובטח לא נאמרות עם נוסח שאיזה חכם כתב לפני מאות שנים.
אבל את חייבת!
זה לחטופות!
חייבת.
המילה חייבת צריכה להיות זהה ל״הכי״ או לביטוי ״אין דברים כאלה״.
כאילו הכל הישרדותי. הכל בקיצון.
לחלופין, אני שומעת ביטויי נגד: דיכאון למות, חם רצח, שואה.
מתי הפכנו לכאלה קיצוניים?
ומתי הקיצון הפך להיות השפה?
וזה לא סתם קיצון, זה קיצון אלים. זה קיצון שלא משאיר מקום לאף אחד. לשום דבר.
רק זה.
חייבים.
אחרת….
אחרת מה? נמות? או נהיה באופוריה?
מה קרה לאמצע? לסתם נחמד? או סתם עצוב?
מה קרה לנו?
תגידו: זה בגלל שאנחנו מדינה כזאת, קיצונית, אלימה.
אני לא בטוחה.
נראה שבכל העולם יש איזו התיישרות לקיצון.
יש או בעד או נגד.
או שחור או לבן.
ללא אפור.
ואם אין אפור אין גם צבעים אחרים. אין ערבוב. אין מקום להתלבטות, לאולי, לבערך.
הכל חד, מושחז, וכמובן – ברור ללא כל אפשרות שינוי.
באדלר לימדו אותנו לשים לב לתיאור של הורים את ילדיהם.
שימוש מוגבר ב״מאוד״ (מאוד מוצלח, מאוד חכם וכדומה) מעיד על איזו ציפיה של ההורה. אם אני קוראת לילד שלי חכם, אני גם מצפה ממנו להיות כזה, מה שגורם לזה שהוא יעשה אחד משניים: יתמרד נגד התבנית או ירצה את הוריו בהתאמה אליה. לכל אחת מהאפשרויות יש מחיר כבד, שלא תטעו.
והנה, כל אחת מהאפשרויות היא קיצון.
נבודד לרגע דוגמא אחת, נניח של הצלחה בלימודים. הילדה שלי יכולה להיות טובה במתמטיקה, אבל לימודי ההסטוריה שלה חלשים.
האם היא לא תמידה טובה? או אולי אין לה לגיטימציה להצליח בתחום אחד ולהתקשות בחר?
האם אין מקום לאפור שלה?
בחזרה לשיחה שלי:
אני לא מתפללת, עניתי. אני מעדיפה ללכת להפגין, לתרום למטה החטופים, להפיץ ולהגדיל את המודעות לקיימות שלהם, להיזהר שלא נחזור לשגרה בלי לחשוב עליהם.
כל אחד והדרך שלו, היתה התשובה שקיבלתי.
ופתאום ראיתי איך האפור יכול להתקיים, אם רק ניתן לו מקום.
דוקא צבע נחמד.
מלא גוונים.
