המדריך

אני יושבת על הספה בסלון, הרהיט היחיד שלא נכלל עדיין ברשימת הנפגעים ע"י הכלבות. הראש שלי הולם מכאב. מיגרנה – כלבה מסוג אחר – שתקפה בלילה, בשקט, מנעה ממני לטפל בה בעודה קטנה. נראה אותה מתקרבת אלי באור יום, כשרואים אותה. עכשיו, מעל 12 שעות אחרי, היא עדיין כאן. לקחתי כבר את הטיפולים האפשריים הזמינים לי, וביליתי את היום מכורבלת במיטה, בחושך, כמו פולניה טובה. אמו של הנוכחי היתה מרוצה מיכולות סיפוח המנהגים שלי.

נרדמתי לסירוגין, שינה שלא מרגישה כמו שינה, אבל רצופה בחלומות. באחד מהם הכנתי לי סנדוויץ' עם נקניק שנדרס ע"י מלגזה, אבל זה לא החלום שרציתי לספר. רציתי לספר על משהו שהזכיר לי משהו על מאיפה באתי, על איך בכלל הגעתי לאמונות, לתובנות ולתחומי העניין שיש לי היום.

נזכרתי בבית הדתי בו גדלתי ויותר מזה, נזכרתי באחים שלי.

אחים שלי הציפו את הבית בספרים על רובוטים, מסעות בין כוכביים וסיפורי אסימוב. אבל אני, תיכוניסטית חולמנית, קראתי באדיקות ספרים אחרים. מלבד אפיזודה קצרה של דניאל סטיל, אותה אני מדחיקה, רוב הספרים שאהבתי אז היו ספרי מתח, עם נטיה קלה לרומנים בלשיים שיכולה היתה להסביר את דניאל סטיל, אבל היא לא.

החלפתי באדיקות בין ארבעה לשישה ספרים בשבוע בספריה המקומית, לוקחת – בהתאם למגבלה שהיתה אז – 2 בכל פעם. הייתי קוראת בכל מקום. בנסיעות מהבית לבית הספר ובחזרה, בבית לפני השינה, בבוקר לפני הקימה – לא היה זמן שלא הייתי בו עם ספר ביד. בהמתנות, בשעות הפנאי וגם בשעות שלא. גמעתי אותם בשקיקה, צוללת בכל פעם לעולם אחר, מלהיב, חדש, גיליתי שסף הרגש שלי עלה וספרי המתח והריגול התחילו לא לספק.

בוקר אחד, ביום סתמי לחלוטין באמצע שבוע, בזמן שסידרתי את התיק לבית הספר, ראיתי שהספר התורן כמעט נגמר. מיהרתי להסעה, אז לקחתי, באין אפשרות אחרת, את הדבר הראשון שידיי נחו עליו, בלי לבדוק את כותרתו. זה אחד הספרים של אחים שלי. את עניין הרשות אסדר אחר כך, אמרתי לעצמי, וטסתי החוצה.

יום הלימודים היה סטנדרטי. הספר שלי נגמר כבר לפני שעתיים – לא קל לקרוא בזמן שיעור מתמטיקה – והשעה החמישית הגיעה סוף סוף, אחרונה לאותו יום. המקצוע היה חקלאות עיונית והמורה היה מר בורשטיין. אדם זועף, חמור סבר וחסר כל חוש הומור. האיש היה משעמם, משועמם, שנא את תפקידו, את תלמידיו, את הורי תלמידיו ואת הקולגות שלו, ולא טרח להסוות זאת. הוא הכיר את אחיי, כמו כל המורים בתיכון, מה שגרם לי לרצות להוכיח – גם לו – שאני טובה מהם. רצונות לחוד ומציאות לחוד, כי השיעור המשמים גרם לי לחלום ולא בהכרח בהקיץ. הוצאתי את הספר מהתיק, הנחתי אותו בתוך ספר הלימוד הגדול ובעוד המורה מדבר על רמות אוויר בקרקע וסוגים של כנימות צמחים, התחלתי לקרוא.

ההרגשה היתה מהממת. זה לא דמה לשום דבר שקראתי עד אז, בשום דרך ובשום צורה. הרגשתי איך נתיבים חדשים של מחשבות נפתחים בראשי, איך שבילים מופרעים של דמיון נפערים, ואיך אני עומדת לרוץ בהם. מעולם בחיי עד אז לא חוויתי חוויה כזאת. שכחתי שאני בשיעור, שכחתי שאני בבית הספר, שכחתי שאני בארץ הזאת, בעולם הזה, בחיים האלה. שכחתי הכל. שקעתי בעולם מופרע, מדומיין, חסר גבולות ועכבות. תוך כדי קריאה התחלתי לצחוק. לא גיחוך קל, אלא ממש צחוק מתפרץ, קולני, מהבטן.

הזכרתי ששכחתי שאני בשיעור?

פתאום שמתי לב לשקט שסביבי. שקט מוזר. הרמתי מבט וראיתי את המורה, מסתכל עלי במבט חם ובעיניים נוצצות מאושר. לדעתי מעולם אף אחד, בטח לא בבית הספר, לא ראה אותו מחייך עד אז. חשבנו שהוא חטף שבץ, אבל הוא המשיך את השיעור בשמחה לא אופיינית. אני, שחזרתי בבת אחת לעולם האמיתי, שאלתי את חברתי שישבה לצידי: מה פספסתי?

הוא סיפר בדיחה, היא אמרה. ורק את צחקת.

עדיין המומה מהחזרה הברוטאלית למציאות, ועכשיו עוד יותר מכך שלא רק שההנאה הרצופה שחוויתי עכשיו יצאה לעולם ועוד שימחה את המורה הכי קשוח בתיכון, הסתכלתי עליה. היא, מצידה, החזירה את תשומת ליבה לציור ששקדה עליו מתחילת השיעור. מה בכלל את קוראת עכשיו שכל כך הצחיק אותך?, היא שאלה.

הסתכלתי על הכריכה, כחולמת: מדריך הטרמפיסט לגלקסיה מאת דאגלס אדאמס.

ה-מדריך.

מי ידע שמדע בדיוני יכול להיות כל כך משובח, כל כך מרענן, כל כך לא צפוי, כל כך… מצחיק. עד אז לא צחקתי ככה משום ספר. זאת היתה חוויה אחרת לחלוטין עבורי, שספר יכול לגרום לעוצמת רגש כזאת, לפחות בעיני בת ה-17 שהייתי, ולהיות בציר מקביל, אחר לגמרי, מציר הפחד או רומנטיקה שקראתי עד אז.  

אצל אחים שלי מצאתי את שאר הספרים בסדרה, אבל הם נגמרו די מהר. למעשה, תקופה ארוכה לא הצלחתי למצוא משהו שישתווה להרגשה הזאת, לתעופה הזאת שהרגשתי בפעם הראשונה שקראתי את המדריך ואת ספרי ההמשך שלו. מיותר לציין שהתמכרתי. ורציתי עוד.

עוד!, דרשתי מהספרנית הנעימה בביקור הבא שלי, ספר שיכול להצחיק!

מצחיק באיזה אופן? היא שאלה.

באופן של זה, עניתי, מראה לה את העותק שלקחתי שוב מאחיי.

היא הפנתה אותי לאזור הרלוונטי, אבל שם היה מבחר מאוד דל של ספרים מאוד רציניים.

"אסימוב לא מצחיק". חזרתי אליה, "אני רוצה כזה!" הרגשתי כמו אחי הקטן. יותר גרוע, הרגשתי כמו המסוממים שראיתי בשכונה, כמהים למנה הבאה. הרגשתי שאני חייבת, עכשיו, לקרוא משהו דומה, כזה, אחר, שיעיף אותי.

הספרנית הקשיבה, ובעיקר ראתה. היא ראתה את הכמיהה הזאת, את הצורך הזה שלי, והשאלה שלה הפתיעה אותי: איך האנגלית שלך?

בסדר, נראה לי. עניתי. הייתי גאה בחמש היחידות שלי, אבל לא חדה מספיק כדי להבין לאן היא חותרת.

היא הלכה למדפי האנגלית ושלפה מהמדף ספר קטן. ואז אחד נוסף.

God Knows אמרה הכותרת. של ג'וזף הלר.

מעולם לא שמעתי עליו.

הספר השני היה Good Omens של ניל גיימן וטרי פראצ'ט.

גם עליהם לא שמעתי.

לקחתי, יצאתי מהספריה, ובדיוק כמו המכורה שהייתי, לא התאפקתי עד שאגיע הביתה, אז התיישבתי על הספסל בפארק הקטן שנמצא בין הספריה לבית ופתחתי ספר.

התחלתי בג'וזף הלר.

לא הצלחתי לקרוא אותו.

עברתי בציפיה לספר השני, אבל גם אותו לא הצלחתי לקרוא.

בצר לי, חזרתי לספרי המתח והאימה. מדי פעם ניסיתי לחזור לספרי האנגלית שהוצעו לי, אבל לא מצאתי את יכולת ההתמדה שנדרשה כדי לסיימם. חיכיתי לתרגומים לעברית ובינתיים המשכתי לבלוע ספרים.

התיכון הסתיים, הצבא הביא איתו גילויים של סגנונות מוזרים ושונים, כמו "הבושם" וה"גלגול", אבל תמיד חזרתי למתח ולספרי האימה. גיליתי את סטפן קינג ואיתו עלה רף הרגש.

שנת 97, אני נשואה טריה. נסעתי עם חברות, לראשונה בחיי, ללונדון. לא אלאה אתכם בהתרגשות הנסיעה, בסיורים שעשינו יחד ובהוכחה שכל אחת מאיתנו קיבלה לכך שהקשר בינינו לא חזק כפי שרצינו לחשוב. רק אספר על חנות הספרים. לראשונה בחיי הייתי בחנות ספרים בגודל של סופרמרקט. 3 קומות של קירות עמוסים בספרים. התהלכתי כמו ילד בחנות ממתקים, שיודע שיש לו תקציב מוגבל והוא צריך לבחור בקפידה.

אני לא יודעת מה הוביל אותי בדיוק למדף הספציפי הזה. אולי חיפשתי את אותו ספר שניסיתי לקרוא בסוף התיכון. אולי רציתי קצת ספייס מהחברות. אולי חיפשתי את אותו טרי פראצ'ט – השם שזכרתי. הסיבה לא משנה, כי שם, בלונדון, גיליתי את עולם הפנטזיה. לקחתי ספר אקראי. Witches abroad. קראתי את הכריכה האחורית:

עולם הדיסק, הכריכה אמרה, והסבירה שזהו סיפור על עולם שטוח, העומד על 3 פילים שעומדים על צב ענק המשייט בחלל.

הברכיים שלי רעדו, הלב פעם במהירות. זה זה! מצאתי ספר שיגרום לי להרגיש בדיוק כמו במדריך! מי שיכול לדמיין עולם כזה (תנועת אנשי העולם השטוח לא היתה בכותרות אז), הרי לא יכול לאכזב! ואם זה מה שמתואר בכריכה האחורית, אין לדעת מה צופן החלק הפנימי! רכשתי את הספר, והחלטתי לקרוא אותו בטיסה. כמובן שלא עמדתי בזה והתחלתי לקרוא כבר בדרך למלון.

טעות. השפה עדיין קשה לי.

אני יהירה, אמרתי לעצמי. לא לימדו אותך לא להיות כזאת?

הנחתי לו, לעולם הדיסק, עד לחזרה ארצה. אבל העקשנות, הסקרנות, הרצון לעוף, גרמו לי לעבוד: ספר ומילון במקביל. זה היה קשה, מפרך, מתיש לתולעת הספרים שאני. הספר התקדם לאט, מדי לאט, ואני, שבדיוק נכנסתי להריון ראשון, איבדתי את הסבלנות וחזרתי לאזור הבטוח שלי.

ספרי המתח בשלב הזה כבר היו קטנים עלי, אז עברתי לספרי אימה.

וגיליתי את סטפן קינג.

קינג לקח את הפחד למקומות שאפילו הפחד לא רוצה להיות בהם. מקומות אפלים בנפש, אפשרויות איומות שרובצות בכל פינה בחיים רגילים לגמרי. הספר "it" שתורגם בפשטות ל"זה" גרם לי לפחד להתקלח. "דברים שצריך" לחשוש ממוכרים אקראיים ובכלל – לנסות להבין האם מישהו שולט על מעשיו של בעלי, כי ההריון גרם לו להיות מאושר באופן מוזר ביותר, לקנות לי אריזות של תותים (הייתי מתעוררת באמצע הלילה, מחסלת אריזה וחוזרת לישון), ולדבר עם הבטן שלי.

ואז הגיע הספר שגרם לי לשנות הכל. "העמדה". העלילה, במידה ואינכם מכירים, מספרת על חייל בבסיס סודי בארה"ב, חלק ממערך שמייצר לוחמה ביולוגית, ברח מהבסיס עם משפחתו. לצערו הוא לקח איתו חיידק מדבק במיוחד, המדמה תסמינים של שפעת והורג את הנדבקים בו תוך 3 ימים. שני שליש מאוכלוסיית העולם מתו כתוצאה מכך והספר מתאר בדיוק מחריד את מה שקורה לאנושות שנותרה.

בזמן שאני קוראת את הספר הזה, בחוץ חורף. בבית – כולם חולים בשפעת איומה. כולם. האיש, הוריו, אחיו ואחיותיו. ורק אני לא. ההורמונים שלי השתוללו, דמיינתי את עצמי נשארת לבד במושב, כשהכביש הראשי מרוחק כקילומטר מהבית, ומלא בכלבים משוטטים שנבחו על כל עובר ושב. הסרטים שאכלתי באותו שבוע יכלו לפרנס כל בימאי, מצליח וכושל, שהיה חפץ בכך.

זה היה איום ונורא ואיום.

האיש התחנן שאפסיק לקרוא ואכין לו עוד תה.

הכנתי, טיפלתי, וחישבתי את קיצו לאחור.

באופן מפתיע ומשמח קרו שני דברים: כולם החלימו ואני סיימתי את הספר.

זאת היתה הפעם האחרונה שנגעתי בספרי אימה.

הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לשכוח את הספר הזה, את סטפן קינג. הזעזוע מהחוויה היה כל כך עמוק שאפילו רומן בלשי לא רציתי, אפילו לא את הקלים, הרומנטיים שבהם.

אין ברירה, אמרתי לעצמי, חוזרים לאנגלית.

חשקתי שיניים, וישבתי לקרוא את אותו ספר פנטזיה, עם עולם הדיסק המופלא. הצלחתי, אחרי הרבה נסיונות, להבין שהאנגלית שלי לא גרועה כל כך, שיש בי יכולת התמדה שלא ידעתי שקיימת – מה שמאוד עוזר בחינוך ילדים, אגב – ושאני מתה על פנטזיה.

חזרתי לאותם ספרים שהספרנית המליצה לי אז, בתיכון. מצאתי את יתר ספרי הסדרה של עולם הדיסק, מצאתי גם את הנסיכה הקסומה, את הארי פוטר, את ניל גיימן. הפכתי להיות מעריצה של העולם הזה, ורציתי להתעמק בו. התחלתי לקרוא ספרי הסטוריה על מכשפות, ולאסוף בובות שלהן בעצמי. הסקרנות הובילה אותי לקרוא על ההסטוריה של סיפורי אגדה נוספים, כאלה שהכרתי בילדות, וגיליתי את המקור החולני של סינדרלה, זהבה ושלושת הדובים, כיפה אדומה.

לאורך השנים גיליתי שאין לי עוד צורך בריגוש מהסוג הזה מספרים, והתקבעתי על סגנון הפנטזיה שלי. אולי זה הגיל, אולי זה כי החיים עצמם זימנו לי מספיק ריגושים. את ספרי האימה נטשתי לגמרי. לא מזמן חזרתי לאיזה ספר מתח, אבל הוא הפריע יותר מאשר תרם. פנטזיה היא עדיין הז'אנר החביב עלי, אבל מתלווים אליו גם פרדריק בקמן, הרוקי מוריקמי, יונס יונסון, יואב בלום, אשכול נבו ועוד רבים, שהפכו להיות המשלימים לעולם הפנטזיה. הם אלה שאני קוראת כדי לחזור למציאות, אלה שמצליחים לגעת ברגש אחר, אינטימי יותר, עמוק יותר. הפנטזיה הפכה למקום מנחם, כמו חבר ותיק שתמיד יקבל אותך בזרועות פתוחות. היא הפכה להיות חלק ממני, מדרך החשיבה שלי, מלבה את הסקרנות הטבעית ומאפשרת לחשוב מחוץ לקופסא ולשאול: למה דוקא ככה?

למדריך אני גם חוזרת. ולפעמים אפילו רואה את אחים שלי.