כשחזרנו הביתה ביום שישי, הפתיע אותנו חתול.
למען האמת, אנחנו אלה שהפתיעו אותו, מעצם זה שנכנסנו הביתה.
הוא קפץ ממקומו, והתחיל לרוץ בכל הסלון במטרה למצוא אץ היציאה.
הוא טיפס על התריס הסגור למחצה, זה שמהחצי השני שלו הוא הצליח להיכנס מלכתחילה, נחת לרצפה וזינק לחלון הצדדי.
התקרבתי אל התריס במטרה לפתוח אותו יותר, כדי לאפשר לחתול לראות את הפתח.
החמוד קלט וטס החוצה במהירות האור.
בנקודת הזמן הזאת פטל, כלבת הבית שנותרה, התעוררה.
היא פיהקה, התמתחה, והתקדמה לעברנו בעצלתיים, הלומת שינה.
״איפה היית כל הזמן הזה?״, נזפתי בה.
דקות ארוכות אחר כך היא רחרחה את קרבת הספה, קולטת בחושיה הקשישים שמשהו קרה כאן, שיצור חדש נכנס הביתה.
לקח לה זמן, אבל היא קשישה, אז זה מובן.
בימים אחרי האפיזודה הזאת, עומס החום גבר.
כלל ידוע הוא שככל שכאשר עומס החום עולה, הנורופן נגמר מהר יותר.
לא כי ממהרים לקחת טיפול תרופתי, אלא כי לא משנה כמה אשב במזגן וכמה מים אשתה, החום מצליח להפעיל לחץ על הקרקפת ולגרום לי לרצות לישון.
כל הזמן.
חד עם פטיש האוויר ההולם ברקותיי.
אז מדי פעם נורופן פותר את העניין, ואני מצליחה לישון בלי הפטיש.
מדי פעם.
לפני שבוע נגמר הנורופן בבית.
לפני שבוע עמוס, ידעתי, וניסיתי למצוא זמן להיכנס לבית המרקחת ולרכוש חפיסה.
זה אכן היה שבוע עמוס.
החל בלילה לבן עקב נסיעת הנוכחי – לקחתי אותו לשדה התעופה בשלוש לפנות בוקר – וכלה בביקור הצפוי של האחיין, כשבאמצע היתה נסיעה לחיפה, משפחה מודרכת, עבודה במשרד וחיים.
לא הספקתי להגיע לסופר או אפילו לעשות קניה אינטרנטית.
כל כך אינטנסיבי היה השבוע.
אתמול, בין העבודה למשפחה, כאב הראש התחיל לפעפע.
מאחר וידעתי שאין נורופן, נכנסתי למיטה כדי לנוח. לפעמים זה עובד.
בעודי שוכבת בעיניים עצומות, מנסה לנצל את ההזדמנות כדי גם לנקות את הראש ממאורעות היום, נשמתי כמה נשימות עמוקות.
שמתם לב כמה אנחנו שוכחים לנשום? לנשום באמת, מלוא הריאות.
בכל מקרה, תוך 3 נשימות נחתה עלי התמונה המוצגת כאן.
יש לי נורופן!
נזכרתי שקניתי אותו יחד עם איילת, בביקור קצרצר בסופר פארם.
החפיסה, עיניכם הרואות, היתה מונחת כבר כמה ימים באיזור מאוד בולט לעין.
כל כך התרגלתי לראות אותה שם, שלא ראיתי אותה יותר.
אולי זה הזמן להודות שבניגוד לאמירה השגורה בפי, אני לא משתבחת כמו שאני חושבת.
פשוט מזדקנת.