ברוכה הבאה 2024

השיעול העיר אותי בלילה שוב. ניסיתי לחזור לישון אבל העוצמה בא הגיע היתה כל כך גדולה, שהתמלאתי באדרנלין.
הצצתי בשעון. 23:38.
יופי. ישנתי שעתיים. איזה יום היום בכלל? לקח לי רגע להיזכר שזה ערב השנה החדשה.
הבית שקט, חסר בני אנוש נוספים, ומלבד 2 כלבות קשישות אין בו נפש חיה נוספת.
לפחות לא כזאת שאני יודעת עליה.
אני מחזירה את נשימתי לסדרה, שותה עוד מים, ומתלבטת אם לקום מהמיטה החמה כדי להכין לי כוס תה או לתת לשיעול לנצח הפעם.
בזמן שאני חושבת על זה, אני שומעת ברקע ספירה לאחרו.
אנשים חוגגים.
זה שימח אותי, שלמרות המלחמה, למרות השבויים, למרות הכאב האבל של כולנו, אנשים עדיין חוגגים.
הספקתי לשלוח הודעת שנה טובה למשפחה כשהספירה הגיעה לאפס.
גם כאן לקח לי רגע להבין מה אני שומעת.
מבין גניחות השיעול, המאמץ לנשום טוב בלי לעורר אותו, וערפולי השינה היה קשה להבין בוודאות.
טריקות חלונות הממד של השכנים גרמו לי לקום בבהלה מהמיטה: אזעקה!
קראתי לכלבות כדי שיעלו לממד, זה לקח להן זמן. גם הן מעורפלות שינה.
נכנסתי לממד וגיליתי שהחלון פתוח. מזמן לא היתה אזעקה והחדר אוורר.
הצלחתי לסגור אותו, וידאתי שהכלבות בטוב, וחיכיתי.
זה לא לקח הרבה זמן.
הבומים היו רבים וחזקים.
בינתיים קיבלתי הודעות שמוודאות שאני בסדר.
אני בסדר?
קצת מבוהלת, אבל נראה שכן.
כל האיברים במקום, ואפילו השיעול לא נפגע.
כשנרגעה הבהלה ציינתי לעצמי שאני מתרשמת מהטיימינג.
מאוד מדוייק, ביחס לפעמים הקודמות.
חמאס מזכיר לנו שיש מלחמה. כאילו הותר לפרסום אחת ביום לא מספיק לנו.
כשחזרתי לחדר גיליתי שכיביתי את האור, כנראה תוך הרגל.
מה שבהלה עושה לאנשים.