לזכור את ה-7/10

זה יכתב כאן כדי שלא ישכח. כדי שלא נחשוב על התקופה הזאת בעוד חודשיים, שנתיים, ונגיד: אה, כן. היה משהו.
לא.
זה לא סתם משהו.
זה אסון לאומי.
זאת שואה.
זאת הידיעה הברורה שמולנו אין בני אדם, לא באמת, לא כולם.
הם נכנסו בהמוניהם לישובים, מחולקים לחוליות. חלקם חטפו, חלקם רצחו, חלקם אנסו לפני שרצחו.
כולם היו חמושים, ונכנסו בלי הפרעה.
נכנסו למדינה, לישובים ואז גם לבתים.
רצחו בלי רחמים, וכשאנשים הסתגרו במרחבים מוגנים, ריססו אותם שם.
שרפו בתים כדי שאנשים יצאו מהבתים שלהם בנסיון לנשום, ואז רצחו בהם.
ואם הם לא יצאו – נשרפו חיים.
למחבלים זה לא הפריע. האנשים ימותו כך או כך.
אני כותבת את זה כאן כי התחילה סוג של שגרה.
עוד מעט חודשיים למלחמה ואני מתרגלת לשגרה.
מעזה אפילו לגדול בה.
אבל אני לא אשכח.
לא אשכח איך התעללו בגופות. איך חטפו ממיטותיהם ילדים, נשים, גברים וקשישים.
לא אשכח איך טבחו במאות – מאות! -צעירים שיצאו לחגוג את השלום.
לא אשכח. וכותבת כדי שלא אשכח.
בימים הראשונים מספר המתים רק עלה, מספר הנעדרים היה לא ברור וכך גם מספר החטופים.
מספרים.
מאחורי כל מספר יש אדם, משפחה, חיים שלמים.
הם טבחו וחטפו מכל הבא ליד: יהודים, בדואים, תאילנדים ופיליפינים.
אנשים.
בני אדם.

ואני כעסתי. רתחתי מזעם.
על המחדל.
על שהתאפשר.
על האמון שנשבר בי למדינה שלי ולבני אדם.
ואז – התגייסות העם.
אלפי מתנדבים בכל יום, כל היום, בכל תחום, מילאו את מה שהמדינה לא הצליחה.
והעם הזה גם תקף את ממשלתו, סילק את נבחריה מבתי החולים ומכינוסי אבל, ובחר בעצמו.
אבל אסור לשכוח את הזעם. את המחדל. את אלף וחמש מאות הנרצחים.
את האנשים שהלכו מהלוויה לניחות אבלים.
את מי שניקו את הבתים הנותרים מדם.
את מי שנשארו לספר את סיפורם.
את הטבח הנורא שנעשה בנו.

ועוד אסור לשכוח את ההתעללות הפסיכולוגית שבשחרור החטופים. את הצלב האדום שלא נכנס לראותם. את ההפחדות, השיבושים, הפרות ההסכם הבוטות.
אסו לנו לשכוח את אזלת היד של מי שאמור להיות אמיץ, את חוסר היכולת להיות צ׳רצ׳יל במקום בו יש רק צ׳מברלין.
אני מקווה שלא נשכח.
כי זה נורא מעייף להיות בכעס כל כך גדול כל כך הרבה זמן.