יומן מלחמה – היום ה-28

כמעט חודש מלא של מלחמה.
אני לא רואה מהדורות חדשות, נמנעת מסרטוני זוועה, מסרבת לשמוע קולות חיים של מתים מאותה שבת.
אולי אני עדיין בהכחשה.
אולי, כמו במודל קובלר רוס, אני מספרת לעצמי ולסביבה שלי את הסיפור שאני בסדר, שהכל טוב, שהשגרה שלי לא השתבשה, וחוץ מעצירה של התקדמות בכיוונים המתוכננים, ומדי פעם איזו אזעקה, חיי נותרו ללא שינוי.
אולי.
אבל אני זוכרת את ההלם, את הכעס, את העצב הנורא שהרגשתי באותה שבת ובימים שבאו אחריה.
זוכרת אותם עד כאב.
ועכשיו אני במין הולד כזה.
שגרה שאין בה דבר, שגרה שלא מתקדם בה כלום.
רק המתנה.
המתנה לחטופים שיחזרו הביתה.
המתנה לאזעקה הבאה.
המתנה למשהו.
למשהו שישבש את השגרה הבלתי נסבלת הזאת.
כאילו לא מתים פה כל יום אנשים נוספים.
כאילו לא מזהים עוד גופות של נרצחים.
כאילו הכל בסדר כשבעצם שום דבר לא בסדר.
אני ממתינה לחיים שיקרו.
שוב.