אולי זאת התקופה הזאת.
האדמה בוערת, בשמיים טסים מטוסי קרב, אנחנו עלולים למות בכל רגע נתון ממחבל, טיל או סתם טמטום אנושי.
הממשלה לא מגדירה יעדים ברורים (ולא, לפרק את חמאס וחיזבאללה זה לא יעד מוגדר. זה יותר כמו מילים ריקות), והחטופים עדיין שם, חיים או מתים.
אולי זאת התקופה הזאת.
העבודה לא מתקדמת, למרות ההבטחות, ההרשמה ללימודים נסגרה כנראה, הזמן הפנוי שלי גדל ואני הורמונלית להחריד.
כיף פה בגיל המעבר. מעבר ממה? ולאן אני בדיוק עוברת?
אין לי מושג. אני רק יודעת שמצב הרוח שלי עושה זיגזגים ושיש לי שערות לבנות. כן, גם שם.
אולי זאת התקופה הזאת.
אין בדיוק שגרה אבל גם לא ממש חוסר שגרה. אין מחסור במקרר, אבל הכל עולה יותר. אין שקט, אבל לא באמת קורה משהו. לפחות לא במרכז. לפחות לא היום.
אפילו האזעקה שהיתה השבוע היתה בעצם בעיר השכנה. הכל פה שטוח, אז שום דבר לא באמת מפריע לגלי הקול.
אולי זאת התקופה הזאת.
הבנות באות ויוצאות מהביתה כי חגים, הנוכחי ואני לא ממש נמצאים לבד אחרי שהתרגלנו לזה, ופטל ממשיכה להזדקן. גם ההורים שלנו לא בדיוק, אבל הם עדיין פעילים, מתפקדים ובסה״כ לא ממש מתלוננים, למעט אבא שלי. הוא לא מתלונן, אבל הוא גם די מת.
אולי זאת תקופה כזאת של לא לבלוע ולא להקיא. של להמשיך בשגרה למרות ועל אף המטוסים, הגינה המתחדשת, החטופים, הפיגועים, חופשת החג, העבודה והאזעקות בצפון ובדרום.
ואולי אלה החיים. עם פוסטים חסרי תכלית, עם תגובות שמעוררות תגובות אחרות, עם קיצוניות במסך יותר מאשר במציאות שמחוצה לו.
ואולי זאת רק תקופה כזאת, שנמשכת כבר 75 שנים.
