מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי בעל יעיל שהוא גם חבר, בית לא גדול ורצוי עם גינה, ו-4 ילדים. העניין עם הילדים הגיע בשלב מאוחר יותר, כשכבר היה בעל וילדה אחת, אבל על זה עוד מעט.
רציתי את כל זה בגיל יחסית צעיר, וכשבאים מבית מסורתי זה אפילו מתאפשר.
כמה רציתי בזה? חשבתי על זה, נשמתי את זה, כמהתי לזה.
אבל אף אחד לא ידע.
חלמתי על זה, אבל לא דיברתי את החלום. כתבתי על זה ביומן נעול עם מפתח שלא הראיתי לאף אחד. היתה בי איזו אמונה שאם אגיד – זה יתנפץ. יהרס. לא יתגשם. אמרתי הרבה חלומות – אני הרי פנטזיונרית לא קטנה – כולם גדולים, הירואים, כולם חובקי עולם ובניגוד לחלום הלא-מדובר, אלה המדוברים תיארו כולם דרך מקצועית כלשהי: הייתי מרגלת בשירות המוסד, ובמסגרת התפקיד נכנסתי למיטה עם ג'יימס בונד וכמו כולן שלפתי עליו אקדח בזמן/אחרי האקט; הייתי רופאה שמנהלת חדר מיון בבית חולים גדול (בחו"ל. בטח בחו"ל) ומצליחה לבצע ניתוח מסובך כדי להוציא קוצץ ציפורניים מראש של ילד בלי לגרום לו נזק מוחי; הייתי חוקרת אמיצה שמצילה את אינדיאנה ג'ונס וגורמת לו להיות משמעותי בעלילות התיבה האבודה. הצלתי את העולם באלפי דרכים שונות, תוך שאני מתאהבת באנטי-גיבור המזדמן, מגלה את זה רק בסצנה האחרונה ונוסעת איתו לעבר השקיעה. בדמיוני הייתי ובמציאות דיברתי על עוד המון חלומות, דמיונות, רעיונות, אבל את הרצון שלי בחיים פשוטים, קטנים ורגועים שמרתי לעצמי. לא אכפת היה לי לוותר על כל הסערות הפוטנציאליות של החיים. לא אכפת היה לי לחיות חיים אפורים, משעממים ומלאים באנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי בחזרה. הספיק לי להיות משמעותית בבית משלי, אולי אפילו עם גינה קטנה. או 3 אדניות. ומרפסת. כי כל בית צריך מרפסת.
כשהייתי בת 18, קצת לפני הצבא, פגשתי את האיש במפגש אקראי ברחוב. זה יהיה בעלי, ידעתי מהרגע הראשון שנפגשנו. כן, כזאת מלאת אמונה הייתי בחלום שלי. בהגשמה שלו. 3 שנים לאחר מכן, והיינו נשואים. גרנו אצל ההורים הנהדרים שלו, ביחידת דיור קטנה עם שיח עגבניות, שיח פלפלים ומשהו לא ברור שצמח באדנית השלישית.
באחד הימים עצרתי לרגע והסתכלתי על חיי:
בית – אמנם לא שלי, אבל צ'ק.
אדניות – צ'ק.
בעל – צ'ק.
ילדים – עוד לא, אבל אני לא מודאגת.
החיים היו מלאים בהבטחה, ברוגע, בעתיד, ובחשש קל מהאדנית השלישית. מדי פעם הייתי עוצרת ואומרת לעצמי: ככה נראית הגשמה. אפור במידה, שמח במקסימום, ועם חרדה קלה מצמחים לא ברורים. שנתיים אחרי והשגרה גרמה לי לשכוח לקחת גלולות. פספסתי כמה פעמים ונכנסנו להריון.
אנחנו רוצים?, שאלנו אחד את השני.
למה לא?, ענינו, זאת בטח אשמת האדנית בכל מקרה.
העפנו את האדנית, השארנו את ההריון, והמשכנו את חיינו.
ההריון היה קל כמו הכניסה אליו. היציאה ממנו היתה קצת טראומתית, אבל לא יותר מדי. וההורות, למרות כל הקשיים הנלווים, הברורים, היתה לי טבעית לחלוטין. ידעתי איזו אמא אני רוצה להיות, וידעתי איך להגיע לזה. אחרי שבכורתי נולדה, הגעתי להבנה שאני רוצה עוד. שלושה אם אפשר. ארבעה סך הכל.
האיש, הרבה יותר מחובר לקרקע ממני, טען שצריך יהיה לממן את זה, ובדיוק הצלחנו לרכוש דירה עם מרפסת, אז אולי נחכה קצת. מה גם שבעיניו, פלא הבריאה שנולדה לנו לגמרי הספיקה.
יהיו לי 4, הודעתי לו. איתך או בלעדיך. הוא הסכים, רכש אדנית שלישית והחיים נמשכו. פלא הבריאה גדלה להיות פלא בכל מובן, מדי פעם החלפנו צמחים באדניות, מדי פעם רכשנו אדניות נוספות, וחיינו היו רגועים ומשמימים.
בשלב הזה גיליתי על עצמי משהו: חלום או לא חלום, צריך מינון בחיים וכשמשעמם לי מדי אני נוטה לייצר ריבים. אז רבנו. והתפייסנו. ורבנו עוד. והתפייסנו שוב. המעגל חזר על עצמו עד שנרשמתי לאיזה קורס באוניברסיטה הפתוחה, מינון השיעמום התאזן והשקט חזר למעוננו. נכנסנו להריון שני.
ההריון הזה היה קשה מקודמו, טורדני. הוא היה מלא בבחילות, בחרדות ובאופן כללי לא ההריון המומלץ. למרות זאת, בערך באמצעו, עצרתי, הסתכלתי על חיי מהצד ועשיתי ספירת מלאי:
בית-צ'ק,
מרפסת – צ'ק.
בעל-צ'ק.
ילדים – בינתיים 2. אנחנו בדרך.
הכל היה מושלם עד כמה שחיים אמיתיים, אפרוריים, שגרתיים יכולים להיות. מתישהו באיזו שיחה עם חברים דיברתי על זה, שזה החלום שלי. שזה תמיד היה החלום שלי. בלבי חשבתי – השגתי אותו. אני כבר כמעט שם. מה כבר יכול לקרות. אפילו הפלפלים סוף סוף מוציאים פירות.
יהירות, לידיעתכם, היא דבר מסוכן.
לפעמים חלומות מתנפצים.
ועוד איך מתנפצים.
באבחת פגיעת רכב מתנפצים.
זאת היתה התנפצות מפוארת. לא רצית דרמה? חבל. רצית חיים רגועים, שקטים, אפרוריים? מצטערים, לא עמדת בתור הנכון. במקום זה קבלי את החיים החדשים שלך: התמודדויות מאתגרות, הורות יחידה ופעולה סיזיפית של איסוף שברים. שלך, של בנותייך, של ביתך.
אלה המטרות החדשות שלך. אלה החיים שלך עכשיו. ועכשיו תביני מי את רוצה להיות, שוב. איך את רוצה לחיות, שוב. מה את מבקשת מהחיים האלה, שהוכיחו לך באופן שלא משתמע לשתי פנים: אנחנו כאן רק פעם אחת. אחריה לא נותר דבר.
הלומת כאב, עם רמות חרדה חדשות, ניסיתי להבין מה יש לי. עם מה יש לי להמשיך. אז עצרתי ובדקתי:
בית – צ'ק.
מרפסת – עדיין כאן.
ילדות – מלאי חלקי וככל הנראה קבוע.
בעל – כרגע בחוסר.
אז מאיפה מתחילים שוב?
הילדות. הבנות שלי. הן אלה שצריכות עכשיו, מיידית, טיפול. הייתי בת 29, בלי עבודה, עם פלא בת 6 ופלאית בת 7 חודשים,. הן צריכות לעלות לכיתה א. הן צריכות החלפת חיתולים. הן צריכות טיפול פיזי ונפשי של מבוגר אחראי שיהיה להן, והמבוגר הזה הוא אני. נפלה עלי ההכרה המטלטלת הזאת, שיש להן רק אותי. כלומר, ברור שיש המון משפחה מסביב, וחברים, וכולם נהדרים ותומכים ושבורים לא פחות ממני, אבל בסוף בסוף, כשהדלת נסגרת, זה רק אנחנו.
ומה עם האיש? והאיש חייב להישאר בחיינו. לא יכול להיות שהעובדה שהוא מת ואיננו היא כל כך סופית. לא יתכן שבזה החיים נגמרים. חוץ מזה, איפה ההבטחה ל-4 ילדים? ומה עם אלה שכבר כאן? ובכלל, באיזה עולם זה הוגן לגרום לילדה בת 6 להתפרק אחרי כל כינוס משפחתי (ואלוהים יודעת שהיו לא מעט כאלה אז), רק כי אבא שלה לא שם ולעולם לא יגיע?
ואני? איך אני מייצרת חלום חדש, רצונות חדשים, מטרות רחוקות, מתוך כל השבר? אבל אין לי עכשיו זמן לבדוק איפה אני בכל זה, כי ההבנות האלה של האחריות לבנות, לזה שיזכרו – שנזכור – את האיש, ההבנה שאני המבוגר האחראי היחיד כאן, זאת ההבנה שגרמה לי לקום ולהיות. להיות ולא להפסיק לעשות.
את הימים הראשונים אני לא זוכרת. גם לא את חצי השנה הראשונה. אומרים לי שהייתי לביאה. שהייתי מדהימה. אומרים לי שהבנות שלי גדלו להיות מי שהן בזכותי.
לא יודעת.
לא לוקחת את הקרדיטים האלה.
אולי כי אני לא באמת זוכרת איך היו חיי, אני מרגישה שהתנהלתי על אוטומט. על טייס אוטומטי, יותר נכון, כי עפתי לכל כיוון שהיה צריך. היו לי מטרות קטנות, יומיות, חודשיות, קצרות טווח – והייתי חדורה בהן. אני לא יודעת להסביר מה הן היו. רק שהן היו. לפי הרגשתי, הייתי רק עבורן. בפועל, הייתי צריכה לעשות גם לעצמי. הונחו לפני אפשרויות של מסגרות מותאמות לבנות, של לימודים עבורי, של עבודה. בחרתי בלימודים כי בעבודה חדשה אי אפשר לברוח, וזה כל מה שרציתי. לברוח ממני, מארבעת הקירות של הבית שכל כך חלמתי עליו, מהזכרונות שהיו שם בכל פינה.
בנינו סדר יום חדש. לא עוד ארוחות שישי עם המשפחה הגדולה. מעכשיו אמרו כן לפתיתים עם גבינה צהובה מול סרט מצוייר. לארוחות המשפחתיות נגיע בשבתות, כשאפשר להישאר כל היום, לתת לגדולה להנות עם בני הדודים ולא לשבש לקטנה את הלילות. הפכתי פעולות יומיות לשעשוע תמידי: הליכה לסופר, מקלחות ושינה, הכנת שיעורים ומפגשים עם חברים הפכו להיות דבר שבשגרה שוב.
והצחוק היה לבן בית, לצד המקום שהאיש קיבל בו. הזכרונות הוזכרו כבדרך אגב, ולא כמשהו כבד, שמדברים בשקט, בעצב ובאזכרות, אלא כחלק מחיינו, כי הוא חלק מהן ולא ניתן למחוק את זה. הצצה בתמונות תראה ימי הולדת יצירתיים, טיולים משפחתיים, פיקניקים בתוך הבית, חופשות, חוויות מבית ומחוץ, ובכלל – חיים שמחים ומלאים.
מדי פעם, במקום לצבוט את עצמי כדי להוכיח שאני לא חולמת, אני עדיין מסתכלת על חיי ועושה ספירת מלאי קטנה:
בית – צ'ק.
מרפסת – צ'ק, יותר בצורה של גינה קטנה.
בעל – עדיין בחוסר.
בן זוג (המכונה הנוכחי) – צ'ק.
ילדים ובני חסות: 2 ילדות ושתי כלבות.
מספיק קרוב.
