סופש הגיע עם פחות עשיה מתוכננת מהרגיל.
סופש שהתחיל עם חיילת חולה, נמשך בביקור ארוך יחסית בחיפה, ויסתיים הערב, אחרי ארוחת צהריים משפחתית.
רגוע. כל כך רגוע שחיפשתי ספר חדש להתחיל.
לאחרונה אני לא מצליחה לקרוא ספרים חדשים. אם כבר, אני מצליחה לקרוא ספרים שכבר קראתי בעבר, שאני מכירה. לחזור לספרים כאלה זה קצת כמו לחזור הביתה. אני מכירה את המקום, את התושבים. מכירה ואוהבת. מכירה ומצליחה להיות מופתעת מאיזו פינה שעוד לא ראיתי, מאיזו תובנה שלא שמתי לב אליה קודם.
ניגשתי לספריה הביתית, שם יש מבחר לא קטן עם ז׳אנרים מכל הסוגים.
מישהו לרוץ איתו קפץ לי לעין. ואז גם ספר הדקדוק הפנימי. קפצה לי לעין גם הנסיכה הקסומה, ספריו של קובי אוז וספרי עיון שונים.
הסתחררתי והלכתי להכין לי קפה.
בעודי מהורהרת, שתיתי את הקפה וניסיתי להבין מה הסיפור. למה אני לא מצליחה לקרוא באמת. לשמוע ספרים, אגב, אין לי בעיה בכלל, אבל זאת לא חכמה. להקשיב לספר בזמן שעושים משהו זאת לא חכמה. לקרוא ספר פיזי, זה מצב אחר לגמרי.
בקריאת ספר פיזי אין כל אפשרות לעשות משהו אחר.
זכורה לי במיוחד סצנה שמתוארת בספר ״בשורות טובות״ של ניל גיימן וטרי פראצ׳ט. לידיו של אזירפאל, מלאך, נפל ספר הנבואות של אגנס נאטר. הוא הכין לעצמו שוקו והתיישב לקרוא.
עד שסיים השוקו העלה עובש.
זה מה שספר עושה. גורם לנו לשקוע בעולם אחר, לשכוח מהעולם סביבנו ופשוט להתמסר. אנחנו בתקופה בה קשה להתרחק מהמציאות. קשה עד בלתי אפשרי.
המסוקים שעוברים מעל לבית לא עוזרים לריכוז. גם לא ההודעות שקופצות כל הזמן בסלולרי, התשבץ שמחכה לפתירה, הנסיעה הקרובה למשפחה.
זה קשה עד בלתי אפשרי להיות מרוכז בדבר מה לאורך זמן.
בטח ספר, שנחשב מותרות, זמן אסקפיזם בזמן שיש חטופות שנאנסות, חיילים שנהרגים, אנשים ללא שגרה ובית כבר כמעט שנה. למי יש זמן לספר? למי יש פניות לזה עכשיו?
אבל אולי זה בדיוק מה שצריך. לשכוח לרגע את המציאות כדי לזכור מי אנחנו באמת. לתת לחרדות, לדאגות, לכעס, לנוח רגע, ולחשוב עלינו. על מי שאנחנו. ואז, אולי, נצליח לחזור למציאות רגועים יותר.
אולי זה לא יעזור להחזיר אף אחד לביתו בריא ושלם, אבל זה בהחלט יעזור לנו לחזור להיות.
