בבית ההורים, ערב פסח תמיד היה זמן לחוץ.
שלא יכנס חמץ.
שלא נשכח להתנער מהחוץ כשנכנסים הביתה.
שנזכור לקצוץ ציפורניים לפני הסדר.
שנספיק להתקלח, להדליק נרות, לערוך שולחן בזמן.
זה לא היה רק בעב פסח. הלחץ הזה זכור לי מכל ערב שבת, כל ערב חג, כל ארוע תחום בזמן שחוויתי כילדה וכנערה.
לחץ. תנו לו לצאת. אם אפשר בצעקות ובזירוז אנשים אחרים.
ועדיין, פסח עבורי הוא זמן לא לחוץ. זמן של פרחה, התחדשות.
שנים אחרי שעזבתי את בית ההורים והקמתי בית משלי, אמא שלי סיפרה שיש מושג כזה בצרפתית, שהתרגום שלו הוא: נקיון האביב.
מסתבר שזה קטע אנושי. אחרי החורף כולם רוצים להתאוורר, להוציא החוצה חפצים שאין בהם צורך, לצאת לאוויר המתחמם, ולנקות את הפנים: פנים הבית, פנים הגוף, פנים הנפש.
היום יום שישי, וליל הסדר השנה יוצא במוצאי שבת, כך שכל הסידורים, הבישולים וההתארגנויות נעשות, בבתים שומרי מסורת, היום.
אנחנו מתארחים בתעוז, בבית שבערך שומר שבת. אז את כל המבושלים שאנחנו רוצים להביא, בישלנו היום.
בישלתי, זאת אומרת.
בשונה מרוב הזמן, את הסלטים המבושלים, אלה המרוקאיים שאמא שלי מכינה לשבת, אלה שהתבקשנו להביא לליל הסדר השנה, אני הכנתי.
ועכשיו, אחרי יום שלם (מילולית משהו כמו 5 שעות) של עמידה במטבח, לרגע הרגשתי כמו אמא שלי אי אז. לחץ להספיק הכל לפני שהשמש תשקע. ומצאתי את עצמי בודקת האם אני לחוצה מול הבנות? האם אני מטילה מרות? מנחיתה הוראות?
לא.
עבדתי במטבח עם איל.
באיזשהו שלב הוא עלה לנוח, ואני המשכתי.
באיזשהו שלב, כשהרגשתי שהזמן סוגר עלי, שמתי אוזניות, הפעלתי ספר, והמשכתי.
וכל הלחץ נעלם.
הייתי שקועה בעולם שלי, עם עצמי, מסיימת לתבל, לקצוץ, לערבב, וברקע – טרי פראצ׳ט בסיפור על גמדי גינה.
פתאום נגמר הספר.
והצורך לעמוד במטבח.
נחת. זאת המילה שמתארת הכי במדויק את מה שאני מרגישה עכשיו.
נחת.
