בכל פעם שאני מתיישבת בסלון, הטלויזיה נדלקת, ואני מאבדת את מוחי לחלוטין לטובת… מה? ריק אחד גדול.
בהתחלה הוא עוד נלחם, המוח. הוא אומר: רק קצת מנוחה ואז נמשיך. אנחנו הרי לא רוצים לנבול, נכון?
ואז הפרק נגמר ומתחיל חדש. ועוד אחד. כשנגמר הפרק הרביעי או החמישי, היד נשלחת לשלט להמשיך את הבינג׳.
המוח בשלב הזה כבר לא נלחם.
הוא מתמסר להנאת הכלום, לרגיעון בצורת דמויות זזות על מרקע, לסיטקום חסר מטרה, לרעש רקע שמונע ממני לעשות משהו באמת.
המוח לאט לאט מאבד את היכולת לחשוב, ובזמן שהנוכחי מספר שבארה״ב מוכרים מי מלח כשרים לפסח, אני מצליחה להזיז את המחשבה שהסיפור הזה בעצם מפריע לי לבהות.
למען האמת, לבהות זה באמת חשוב. הסיפור הזה הפריע לי לא בבהייה, אלא בעשיית כלום, וזה – להבדיל מלבהות – באמת מיותר.
אני חושבת שעשיית כלום מתוך בחירה, מתוך מחשבה על מנוחה או הפסקה, זה באמת מצרך חיוני לנפש. אבל כשזה מגיע מסתם מסך, פעולה שאין בה ולא כלום מלבד לשאוב את תשומת הלב שלי, זה מרגיש יותר כמו בזבוז זמן כמשהו חיוני.
הנפש בטח לא נהנית מזה.
כל האפליקציות, משחקי מחשב, רשתות חברתיות, ומסכים באופן כללי, מטרתם אחת: למשוך את תשומת הלב שלנו.
וכמו שאיש חכם אמר פעם: אם המוצר הוא בחינם, אנחנו המוצר.
הזמן של כולנו יקר, לא? יש לנו עבודה, משפחה, תחביבים, חיים שלמים לחיות, ועדיין אנחנו – כמעט בלי לשים לב – נמשכים למרובעים השחורים, המלאים בתמונות זזות של אנשים אחרים, חיים אחרים.
זה מצריך כל כך הרבה כח רצון, כל כך הרבה משמעת עצמית, כל כך הרבה יכולת מסוגלוּת פנימית, שמה הפלא שרובנו לא מצליחים בכלל, וחלקנו אפילו לא מכניסים מסכים הביתה רק מהפחד מאבדן הזהות העצמית מולם?
וזה לא שכל מה שיש במסכים רע. יש ברשת מידע, עזרה, הדרכה. יש ברשת המון דברים טובים ואיכשהו אני נמשכת לכלום. מדי פעם אפשר לתפוס אותי משחקת באיזה משחק מילים באנגלית ובעברית, קוראת חדשות או אפילו לומדת שפה חדשה. אני משתמשת לא מעט בטלפון לצרכי עבודה וניהול החיים שלי ושל משפחתי – בלי תקשורת אינטרנטית רציפה לא הייתי יכולה לעזור לאמא המבוגרת שלי בניהול חייה. האינטרנט הוא חלק בלתי נפרד מהיום יום שלי. בלעדיו לא הייתי יכולה לנהל את חשבון הבנק, להזמין לטיוליאור בתפוצה רחבה, לדבר עם ספקים באיטליה, ספרד וארה״ב, ועוד. בלעדיו גם לא יכולתי לכתוב כאן.
העניין הוא, כנראה, מינון. קשה למנן מסך כשכל חלק בחיי צריך אינטרט, שמגיע – מן הסתם – במסך. אבל ברגע שאני לוקחת את הטלפון ליד, קשה להניח אותו.
אולי אני צריכה להיות עסוקה. לזוז כל הזמן. אבל מצאתי שזה מתיש. אני רוצה לנוח. להוריד הילוך.
אולי זה בדיוק האיזון שצריך, וטרם מצאתי.
להיות עסוקה במידה, בערך כמו עכשיו?
עכשיו.
אני יושבת בסלון בערך בערב היחיד הפנוי השבוע, ועושה כלום כשברקע המפץ הגדול והאיש – גם הוא במסך – מספר לי על מי מלח כשרים לפסח בארה״ב.
