קוביות הספוג נותרו על רצפת הסלון, אסופות בקופסא, עם קוביה מרדנית אחת שנפלה ממנה.
הקופסא נשארה כך בערך יומיים, מאז הביקור האחרון של התינוקת החדשה במשפחה. היא כבר בת מעל שנה, ומדי פעם מגיעה לכאן עם אחד מהוריה. זה נחמד.
הקופסא נשארה על רצפת הסלון בלי סיבה מיוחדת. המיקום שלה לא הפריע לאף אחד לעבור, ונראה שכבר התרגלנו לזה שהיא שם ואף אחד לא באמת שם לב לזה עוד.
פטל היא כלבת הבית הנותרת. יורקשירית תוססת, שנעה בין התנהגות התואמת לגילה המבוגר להתנהגות גורית טיפוסית.
לרוב היא לא שומעת שום דבר שאינו רעש חזק במיוחד, ולאחרונה גם הראיה שלה השתבשה. לרוב היא לא היתה שמה לב לקופסת הקוביות, ולמען האמת גם הפעם לקח לה יומיים.
הקוביה הסוררת, מלבנית עם מגרעת שנותנת לה צורת גשר, עצבנה אותה.
זה התחיל רגוע: היא רחרחה את הקוביה, נשפה עליה בחוסר שביעות רצון וחזרה להתעלם ממנה.
דקותיים לאחר מכן היא הרימה את הקוביה בשיניה והעיפה אותה הרחק ממנה, תוך שהיא מבליטה את ישבנה, מכשכשת בזנבה ובעצם נראה שהיא די נהנית מהמשחק שהמציאה.
פטל, כן?
הקוביה דוקא נראתה חבוטה משהו.
לאחר כמה רגעים של משחק כזה פטל נגעה בקצה הקוביה בכפה. הקוביה, בדרכה הפיזיקלית, הרימה את הקצה הרחוק כך שהוא חבט קלות באפה של פטל.
בנקודה הזאת לפטל, כמו שאומרים, עלה הג׳חנון לראש.
היא נבחה על הקוביה בעצבים, תוך שהיא מסתכלת לצדדים, כנראה לגייס תומכים.
״החצופה! ראיתם מה היא עשתה לי?!״ – זה בערך המשפט שיצא מכל שריר בשפת הגוף שלה.
כשראתה שאינה מצליחה לגייס תמיכה, עברה לנקמה: ״כל המשפחה שלה תסבול!״ – שמעתי את גלגלי מוחה צורחים.
הקופסא עמדה באותו מקום. קופסת נעליים, עם קוביות ספוג. לפטל זה הספיק. היא נבחה על הקופסא, וניסתה להפוך אותה על צידה, לנקום את כבודה הפגוע על יד הענשת כל הכפר.
היא לא הצליחה.
המרץ שהקרב הראשוני גזל ממנה הביא את גילה המופלג לקדמת הבמה והיא נשכבה ליד הקופסא ונרדמה תוך שניות.
יש כאן משל על התנהגות ילדים שמסלימים את המצב כשלא מקבלים את רצונם בדרך המוכרת להם. יש כאן גם אולי משל פוליטי כלשהו.
אבל השבת רגועה, הקפה שלי מתקרר וזה באמת רק סיפור לשבת.
