הניירת של אבא נעלמה.
במיון, כדי לא לחפש נתונים, כל המידע מופיע צמוד לחולה. אבי טופל והניירת שלו פתאום נעלמה לי.
לא מתחת למזרן, לא על הכסא ליד, לא צמוד אליו.
נעלמה.
אחרי יותר מ-10 שעות במיון, הסביבה שלנו במיון כבר מוכרת: הזוג המתווכח, המרדן שלא מבין מה הוא עושה כאן בכלל, פגועת הנפש שלפעמים בוכה בקצה המסדרון ולפעמים רוקדת בין המיטות, הבכי הקולני מסוף המחלקה, והמבוגר המוסלמי במיטה ליד.
כולם מכירים כבר את כולם, כולל אורחים, בני משפחה, צוות סיעודי ורופאים.
10 שעות עושות לך משהו.
פתאום אבא קולט במיטה מולו אישה ישנה, עם ניירת לרגליה.
זה שלי שם, הוא מצהיר.
ממש לא, אני אומרת.
זה שלי. היא לא חולה שם. היא סתם שוכבת.
עכשיו תראו, האיש כמעט בן 90, אבל תמיד היה צלול יחסית.
אני מסתכלת עליו: אתה בסדר?
הוא רואה את מבטי, עוצם עיניים ועושה עצמו ישן.
נו באמת.
אני אמנם לא מכירה את האישה – היא חדשה כאן – ועדיין. נראה לי לא סביר בעליל.
ועדיין, משהו במילים של אבא הצליח לערער את בטחוני.
אני עוברת ליד מיטתה כבדרך אגב. זה לא השם של אבא.
המבוגר במיטה לידנו קורא לי: "רחל!" – הוא מבטא את השם במלעיל, כי כך שמע את אבא קורא לי.
"תקשיבי", הוא אומר, "את יכולה ללכת. אני פה. אני אשגיח עליו".
חייכתי אליו. הוא לוחץ לי את היד, מחייך חיוך רחב, טופח על היד שלי עם ידו השניה – עד כמה שתנוחת השכיבה שלו מאפשרת – ואומר: לכי, לכי הביתה. תהיי עם המשפחה שלך. הוא גם ככה ישן עכשיו.
הוא מצחיק אותי, האיש הזה. מרגיע אותי בעודו שוכב במיטה משלו, חסר אונים בדיוק כמו אבי.
צודק, אני עונה לו. אני בטוחה שתשגיח עליו מעולה. אבל אחי תכף מגיע להחליף אותי. תודה רבה לך, באמת.
אבא שומע שאני מדברת עם מישהו ומפסיק עם ההצגה: "מצאת את הניירות?"
כן. הם באמת הונחו מתחת למזרן – כנראה מחבוא מוסכם על בתי חולים כמו על אנשים מסויימים.
אבא נרגע.
"רחל!", טוב, זה כבר קצת מביך, אבל אני עונה לו.
הוא שוכב, מרותק למיטה, לא יודע כמה זמן יהיה כאן.
איך קוראים לך? אני שואלת.
אליאב. הוא עונה.
השם מפתיע אותי. לא תואם לדעה הגזענית שפיתחתי.
אליאב?
כן, אבל קוראים לי אלי. יש לי מאפיה.
תהיה בריא, אני אומרת.
והוא חוזר לנוח, מחייך.
