בואי רגע, האיש המבוגר שכב במיטת בית החולים, סימן לי להתקרב.
התקרבתי, מציצה על אבי השוכב במיטה ממול.
כן? שאלתי.
יש לך טלפון?
מה אתה צריך? שאלתי, חשדנית כתמיד, במיוחד כלפי אנשים שמבקשים ממני את הטלפון, גם אם הם בני מאה,
שוכבים במיטת בית חולים ונראים במצוקה כללית.
להתקשר לבת שלי, הוא אמר.
טוב נו, אני אומרת לעצמי. שולפת את הטלפון ומקישה את המספר.
איך קוראים לה?
אסנת.
ומה להגיד לה?
שתבוא.
עכשיו, אני לא יודעת מה הקשר ביניהם. בראשי רצו תרחישים:
הם לא היו בקשר שנים, ואני צריכה להודיע לה שהוא במיון.
היא בחול, כועסת עליו, הוא לא ראה את הנכדים ורוצה ליישר את ההדורים לפני מותו.
הוא כועס עליה כי כל מה שהיא רוצה אלה כספי הירושה ועכשיו הוא מבין שזה לא משנה בכלל. זה רק כסף.
התקשרתי.
אסנת?
כן, עונה לי קול נשי עם מבטא קל.
שמי רחל, אני פה במיון ואבא שלך ביקש להתקשר.
כן, היא אומרת. יש פה בכניסה פקק מטורף. אני כבר בכניסה אבל יש פה בלגן.
כן, גם אני נתקעתי שם. אני פה עם אבא שלי והסתבכתי גם בפקק וגם בחניה.
ניתקנו בידידות ומסרתי לו שעוד כמה דקות הוא תגיע.
איך קוראים לך? הוא שאל.
אני רחל.
אני מוסטפא. נעים מאוד.
נעים מאוד, עניתי.
אני נהג אגד.
יופי, אמרתי.
השיחה הסתיימה בזה.
התפניתי לאבי.
זמן קצר אחר כך ראיתי את אסנת.
נראה שהקשר ביניהם תקין אחרי הכל.
מאוחר יותר ראיתי אותה יושבת לידו, ובעודו ישן היא אחזה בידו, ליטפה את פניו, והוציאה לו שחורים מהאף.
