יום הולדת קפוא בזמן

אם הוא היה כאן היום, היינו חוגגים לו 53 שנות חיים.
אולי לא היינו באמת חוגגים. גם כי מלחמה, וגם כי האיש לא אהב ימי הולדת, בטח לא את שלו עצמו.
ימי ההולדת שלו התאפיינו באיזשהו חשבון נפש, רשימת הישגים לעומת השנה הקודמת. לא רשימת רצונות לעתיד, שמתי לב. רק רשימת מטרות שהושגו בשנה החולפת.
אני זוכרת שבהתחלה זה היה משעשע אותי, אבל אחר כך, כשחגג 34, זה העליב אותי: השגת משפחה, בית, חיים יציבים, עבודה שחשקת בה באמת. זה לא נחשב?
לא עשיתי משהו משמעותי, הוא היה אומר, ולא מוסיף.
משמעותי מאיזו בחינה?
אין תשובה.
בשלב ההוא כבר ידעתי שאין טעם ללחוץ לקבל אחת, לא משום שלא רצה לומר כמו משום שלא ידע לנסח במילים.
אני חושבת שהמשמעות שלו היתה בלעזור לאחרים.
תמיד נחלץ לעזרה מהר, מיד, בכל מה שיכל.
אולי, אם הייתי יודעת לראות את זה אז, הייתי מצליחה להציע לו את האפשרות הזאת.
אבל לא ראיתי. הייתי עסוקה בעלבון שלי, בכך שהרגשתי שלא ראה בנו, בבנות שלו, הישג משמעותי.
זאת לא היתה אשמתו. הן היו צעירות מכדי שיראה בהן הישג.
והוא לא זכה לראות לאן גדלו, לאילו נשים מרשימות הן גדלו להיות.
הוא לא זכה לראות את המשפחה שלו, אותה אהב כל כך, גדלה, מתפתחת, והופכת להיות מלוכדת וענפה מתמיד.
הוא נשאר בן 34, ואם היה היום היה חוגג 53.
אני לא יכולה שלא לחשוב מה היה אם.
אם היה איתנו, איך המציאות שלנו היתה נראית?
אני לא הייתי אותו אדם שאני היום.
אני מניחה שגם הבנות לא.
לא היינו טובות יותר או פחות, פשוט היינו אחרות.
היינו עדיין אנחנו, רק אחרת.
והוא? למה הוא היה גדל להיות?
קצת לשחק בדלתות מסתובבות, לא?
כי אם ליאור היה, לא היה איל. כלומר, היה איל אבל לא איתנו.
אני מניחה שהיינו מכירים את איל כי הוא עדיין אח של אפרת והיא עדיין גיסתה של שרון שהיתה מזמינה אותנו לבת המצווה של נועה.
וזה כנראה היה נגמר שם. היכרות משפחתית רחוקה שכזאת, בלי איזה קשר המשכי.
אין כל טעם בדלתות מסתובבות.
מזל טוב, ליאור שלי.
נותר לי רק לקוות שלו היית חוגג איתנו, היית שמח בחלקך.