כל שנה אני תוהה אם אצליח לשמר את המסורת, וכל שנה אני מופתעת לגלות שלא רק שהמסורת נשמרת, אלא שתמיד יש משתתפים נוספים וגם זה מאוד מרגש אותי.
כמו שנאמר לא אחת, ליאור אהב לתור את הארץ, אם אפשר עם רכב ואם לא – בקו 11, כמו שהוא קרא לזה. הוא אהב למצוא מקומות חדשים ולשמוע פרטים על מקומות בהם ביקר. אז אנחנו כאן כדי לספר קצת היסטוריה, הפעם על יער בן שמן:
בשנת 1903 קרו כמה דברים משמעותיים להיסטוריה שלנו, ואני בחרתי להתמקד בשלושה מהם:
הראשון – מתחולל פוגרום בקישינב שברוסיה.
השני – הוצעה לראשונה תכנית אוגנדה.
השלישי – נחום וילבוש מגיע מפולין כדי לתור את הארץ. נחזור אליו בהמשך.
בערך בימים בהם התחולל פוגרום ברוסיה, באפריל 1903, הרצל נפגש עם צ׳מברלין, שר המושבות ואביו של ראש ממשלת בריטניה העתידי. בפגישה צ׳מברלין האב הציע להרצל להקים התיישבות יהודית באפריקה, בין מומבסה לאגם ויקטוריה, שבגבול אוגנדה.
האינטרס הבריטי היה להקים קולוניה שתהווה התנגדות להתקוממות הבורים ששהו באזור.
הרצל לא היה בעניין, אבל כשהגיעו הידיעות על הפוגרום, נוצרה דחיפות למצוא מקום לעם היהודי והרצל הסכים להביא את ההצעה לקונגרס הציוני השישי שעתיד היה להתרחש באוגוסט של אותה שנה.
כשהרצל הציג את תכנית אוגנדה, משתתפי הקונגרס התפלגו לשתי דעות: האוגנדיסטים, בראשות הרצל, נורדאו וסירקין, וציוני ציון, בראשות אוסישקין, אחד העם והזרם הדתי.
מבחינת האוגנדיסטים, כל הכרה תהיה טובה, וגם ככה זאת, כמו שנורדאו קרא לזה, רק לצורך ״לינת לילה״ והכרה של אומות העולם בצורך של העם היהודי במקום משלו.
ציוני ציון, לעומת זאת, טענו כי התיישבות זמנית תגרום ליהודים להפסיד את ישראל, כי המשאבים יופנו לאוגנדה.
עוד הם טענו כי כבר הוסכם בקונגרס באזל שההתיישבות תהיה בישראל, וחוץ מזה, אין ציונות בלי ציון.
בישיבה נכח סטודנט, אחד בשם חיים ויצמן, שתקף את הרצל באופן אישי על עצם הרעיון.
הישיבה היתה מאוד סוערת, ולא רק בתוך האולם.
חלק מהמתנגדים יצאו מהאולם, ישבו על הרצפה כאבלים, ובכו. חלק אחר איים בשביתת רעב. הסערה בקונגרס היתה כל כך קיצונית עד שכונה ״קונגרס הבכי״.
הרצל, ששמע את המהומה מתוך האולם, עצר את הישיבה ויצא לפייס את הבוכים.
הקונגרס הציוני הכיל 525 פעילים ציוניים, ונמשך כמה ימים, כך שכאשר למחרת חזרו כולם לאולם הקונגרס, הרוחות מעט נרגעו גם אם לא ההתנגדויות עצמן. מאוד עזרה העובדה שבתחילת המושב של אותו יום, הרצל הרים את יד ימין ונשבע: ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!״.
בסוף אותו דיון הוחלטֿ באמצעות הצבעה, להקים ועדת בדיקה – משלחת שתצא לאזור המיועד באפריקה ותבדוק היתכנות להתיישבות.
המשלחת כללה 3 משתתפים: קצין אנגלי בשם סנט היל גיבנס, שהיה גם מפקד המשלחת, מומחה שוויצרי למדעי הטבע בשם אלפרד קייז, ומהנדס בניין יהודי אחד – נחום וילבוש.
הועדה הגיעה לאפריקה בינואר 1904. הם נדדו באפריקה, לפעמים יחד ולפעמים בנפרד, וכשנפגשו כתבו דוח מפורט באנגלית ובגרמנית, שהוגש לממשלת אנגליה ב-1905. הדוח אמר, בקצרה, שהשטח לא מתאים להתיישבות ו״לא תואם את צרכי ההתיישבות היהודית״.
לימים נמצא בכתביו של נחום וילבוש יומן מסע בו סיכם את האזור כ״מקום שאין בו כלום ואין מה לעשות בו״.
כך בא הקץ על תכנית אוגנדה, אבל לא על מתנגדיה, כי מתוך ציוני ציון קמה קבוצה של בדלנים. כוונת הקבוצה היתה להקים תנועה ציונית ללא הרצל, מאחר ולא סמכו עוד על מחויבותו לציון.
הרצל נעלב עמוקות, והצליח למגר את הכוונה, אבל באותה קבוצה היו מתנגדים שלא השתכנעו.
זוכרים את נחום וילבוש? נחום היה יזם, בן למשפחת תעשיינים ציונית. אחותו היתה מניה שוחט וכל אחיו היו פעילים בתפקידים משפיעים מאוד בתחום ההתיישבות בארץ. כזכור, ב-1903 הוא תר את הארץ בחיפוש אחרי הזדמנויות עסקיות והציע לבנות בית בד – מקום לייצור שמן – באזור בו צמחו כמה עצי זית. למשל כמו באזור הזה שאנחנו מטיילים בו עכשיו. באותה תקופה העותומנים שלטו בארץ וסירבו להקמת תחנות כח לייצור חשמל. נחום הציע להשתמש במים ובאמצעים כימיים כמו נפט.
הציע – ויצא למשלחת של תכנית אוגנדה ב-1904.
בעקבות האירועים שקרו מאז יש אומרים שהוטלה קללה על האוגנדיסטים. הקללה הוטלה על מי שנתן ידו לרעיון ההתיישבות באוגנדה והבטיחה כשלון לאותם חברים לפחות למשך דור אחד.
זה מה שקרה בהמשך:
בספטמבר 1903 צ׳מברלין התפטר מהממשלה. שלוש שנים מאוחר יותר הוא ילקה באירוע מוחי שיסיים את הקריירה הפוליטית שלו.
בינואר 1904, היה ניסיון התנקשות בנורדאו, עוזרו של הרצל.
ביולי 1904 מת הרצל מסיבוך של דלקת ריאות.
בשנת 1905 נחום מיודענו הקים כאן בית חרושת לשמן וקרא לו על שם הישוב הקדום שהיה פה באזור: חדיד. בית החרושת התקיים כעשור.
בעשור הזה נרכשו אדמות נוספות והיו ניסיונות רבים ליישב את האזור:
1907 – שתילת מטע זיתים. הניסיון כשל.
1907 – הקמת בית ספר למקצועות החקלאות. הניסיון כשל.
1908 – הקמת חווה חקלאית. הנסיון כשל.
1911 – בצלאל שץ ביקש להקים פה כפר צורפים (כי אם אי אפשר חקלאות, ובית החרושת עדין עומד – אז אולי נתקדם בתעשייה). גם ניסיון זה כשל.
1912 – קק״ל מציעה 2 דונמים בחינם לכל משפחה שתסכים לצאת מירושלים ולהגיע ליישב את האזור. להצעה הזאת לא היו קונים.
1915 – מכת ארבה פשטה בכל האזור.
1915 – בית החרושת חדיד נשרף.
אזור יער בן שמן נותר מיותם עד לתחילת שנות ה-50, אז הגיעו עולים נוספים לאזור והוחלט, ע״י עסקנים ציוניים, לייער בעזרתם את היער בעצי סרק שאנחנו רואים היום. היה רצון לציין את מפעל ״חדיד״ שהיה במקום אבל השם בן שמן, שלקוח מפסוק בספר ישעיהו, נתפס טוב יותר.
