*************************************************************************************************
לפני שיוצאים מהבית יש חמש שאלות המחייבות תשובה:
- לאן את יוצאת?
- מתי את יוצאת?
- עם מי את יוצאת?
- איך את חוזרת?
- מתי את חוזרת?
השאלות האלה היו נכונות עד לפקיעת תוקף החרדות, כלומר, עד לפני כחמש שנים. הקטע המובא לפניכם מתאר את התקופה בה החרדות היו בשיא פריחתן.
*************************************************************************************************18:17.
היא יוצאת מהבית, בפיה הבטחה: אל תדאגי, אתקשר כשאגיע!
אני סומכת עליה, בטח. זה העולם שבחוץ שמפחיד אותי.
"אל תדאגי ו"אתקשר כשאגיע". שתי מילים מרגיעות. מרגיעות כמו לראות משהו לא ברור על הרצפה ואז לראות אותו מתעופף. מרגיעות כמו ציור של אשר לסובלים מ-OCD. מרגיעות כמו גיל ההתבגרות.
18:18.
אני עושה חישוב מהיר: זאת נסיעה בתוך העיר, אז היא אמורה להגיע בעוד כ-15 דקות.
אני אחכה בסבלנות.
בטח שיש לי סבלנות.
מלא סבלנות.
יש לי גם חרדה.
הרבה יותר מסבלנות, אגב. לפעמים יש לי כל כך הרבה ממנה שהעודפים נשפכים ויוצאים החוצה אל העולם בצורות של חוסר: חוסר שקט, חוסר סבלנות, חוסר יכולת להקשיב, חוסר יכולת לעשות משהו. החרדה מתגבשת לאט. בהתחלה היא כמו קשר קטן, כמעט לא מורגש, בגרון. לאט לאט היא גדלה, הופכת להיות מחוט לחבל מלחים.
האתגר הוא להשאיר את החרדה קטנה. כשהיא קטנה אפשר עוד לתת לה מקום, להתייחס אליה, לפנות לה זמן, לנסות לפרום את הקשר. כשהיא גדלה היא כמו אש מאכלת. אין מקום לכלום ולשום דבר, וכל מה שאת רוצה זה להצליח לנשום. כל עוד קטנה עוד הצלחת לנשום, לראות מבעד לרעש שהיא עושה, אבל כשהיא גדלה, לפעמים אקספוננציאלית, לפעמים בהדרגתיות מתונה יותר, קשה יותר לשים לב לגודל ולפני שאת שמה לב, את מגלה שאין לך אוויר, שהחמצן מסביב מתמעט ומה שמקיף אותך זה העשן הקולני הזה של הפחדים.
אני סומכת על הבת שלי. באמת. היא מתנהלת בעולם בחכמה ובאומץ. היא תעשה את ההחלטות הנכונות כשתגיע לצמתים הגדולים בחיים. היא ילדה נבונה, בוגרת, והכי חשוב – מכירה את החרדות של אמא שלה. היא כבר יודעת שאני מחכה לזה שהיא תתקשר. הכל בסדר.
18:19.
אולי אני אסמס לה. רק לבדוק אם הטרמפ שלה הגיע בזמן. שהיא לא מחכה בחוץ סתם. לא, היא ילדה גדולה ואני לא אלחיץ אותה. זה לא התפקיד שלה להרגיע את החרדות שלי. זאת לא אחריות הוגנת עבורה.
18:20.
סימסתי. היא ענתה מיד שהיא כבר ברכב והן בדרך לחברה שלישית.
יופי, אהובה. אני עונה לה. תהנו על מלא.
הימים הם טרום קורונה, והתכנית היא מפגש של 3 בנות 12, כשמהבית של האחת הן יקחו מונית לקולנוע. אחד ההורים יחזיר אותן – כל אחת לביתה. אני מכירה את ההורים האחרים כבר שנים, סומכת עליהם. הפעם יצא שאף אחד מאיתנו לא יכול להסיע בהלוך לקולנוע חסר הנגישות התחבורתית, אז הבנות התארגנו.
הן גדולות מספיק.
זה רק העולם הזה, שמוכיח לי כל הזמן שלא כדאי לסמוך עליו, בטח לא כשזה נוגע לבנות עשרה.
בגילה חציתי את הארץ באוטובוסים, ברור. מצד שני, בגילה גם לא היו כל כך הרבה ידיעות, בכל כך הרבה ערוצים, בכל כך הרבה יותר מדי גרפיקה חסרת רחמים.
מצד שלישי, אני פתאום מתחילה להבין את אמא שלי טוב יותר.
שקר. אני לעולם לא אבין באמת את אמא שלי.
שקר נוסף. אני מבינה אבל לא מסכימה. היא לא הרשתה לי לצאת מהבית בכלל. אם זה היה תלוי בהורים שלי, הייתי עכשיו נשואה (או אלמנה) עם 5 ילדים במקרה הטוב, וחילונית במקרה הרע (אופס). אבל 5 ילדים! לפחות!
18:22.
יופי, הצלחתי להחזיק 2 דקות בלי להסתכל על השעון. רק חבל שעלתה בי המחשבה האחרונה.
18:22.
זה לא מחזיק מעמד, העניין הזה של לנסות לא להסתכל על השעון.
18:23.
הגדולה כנראה שמה לב שאני מוטרדת כי פתאום היא מניחה לעיסוקיה וניגשת אלי.
חיבוק? היא מציעה לי. מבינה את הדאגה שלי. כל כך רגישה. אני מסתכלת עליה, מקבלת את ההצעה ומספרת לשתינו שהכל בסדר. אני רק טרודה.
כשהן היו קטנות יותר, הכל היה יותר פשוט. הפעולות המכניות של הטיפול: חיתולים, האכלה, הרדמות – כל זה, בדיעבד, לא דרש יותר מדי מחשבה ונדמה שקרה על אוטומט. כל כך אוטומט שעכשיו, כששתיהן בנות מעל עשור, אני כבר לא זוכרת איך זה היה אז, כשגידלתי אותן לבד. כשהייתי אז, פשוט הייתי.
מצד שני, כשהן היו קטנות היתה בי כל כך הרבה חרדה שכל דבר קטן היה מקפיץ אותי. כל תאונה בחדשוות היתה טריגר שגרר את הטיפול הנפשי שלקחתי אחורנית, לאותו יום בו ליאור לא ענה לי. כל אי חגירת חגורה ברכב, חוסר תשומת לב בכביש, אי חבישת קסדה – כל שטות שאנחנו עושים כי "זאת רק נסיעה קטנה", או "זה רק עד לקצה הרחוב" – היו מרתיחים אותי וגורמים לי לנתק קשרים. אני לא צריכה חוסר אחריות בחיי, הייתי אומרת למי שרצה לשמוע. בעצם מה שאמרתי היה: אני לא רוצה שיהיה אכפת לי מאדם חסר אחריות. אני לא רוצה לחוות שוב את הערב ההוא, את השבוע שבא אחריו, את ההלוויה, את השבעה. לא רוצה שיהיה לי אכפת ממך אם אתה לא נזהר בכביש, אחרת אאלץ לעבור את זה שוב.
בואי תעזרי לי, היא מציעה. נסדר את המטבח.
יופי של הסחת דעת, אני עונה וקמה איתה.
פעולה ממשית היא באמת הסחת הדעת המושלמת. אולי זה מה שעזר לי אז לגדל אותן לבד. אחרת אין לי מושג איך עשיתי את זה.
18:30.
שבע דקות בלי להעיף מבט במחוגים ולו רק כדי שהתחרותית שאני תצליח להוכיח לגדולה שאני לא דואגת.
לא הצלחתי.
אם יהיו גם לך ילדים אולי תביני, אני זורקת לה.
אני לא בטוחה, היא אומרת.
נכון. ובליבי אני אומרת: אם תאבדי אדם יקר לכביש – תביני. והלוואי שלעולם לא תביני.
תוך כדי פינוי מדיח והחזרת הכלים למקומם אנחנו משוחחות. קצת על היום שלי, קצת על שלה.
אולי נראה יחד סרט? היא מציעה.
אולי, אבל קודם שאחותך תתקשר, רק אני אירגע ונוכל לשבת יחד.
היא מגלגלת עיניים. את לעולם לא תירגעי, אבל בסדר. נחכה.
אני מנסה להתמקד במשימה שמולי: לארגן את הכלים במדיח. אני ממש טובה בזה. אם היתה אולימפיאדה כזאת הייתי זוכה לפחות בארד.
18:32.
פחחח. הייתי לוקחת זהב בהליכה.
18:32.
אני רואה את השעה. עברה כבר רבע שעה, לא? למה היא לא מתקשרת להודיע לי שהיא הגיעה? היא כנראה סתם שכחה. הרי הן תמיד שוכחות את המחויבויות הקטנות האלה כשהן עם חברים. זה הגיוני. זה הגיל הזה, בו החברים חשובים יותר מהמשפחה. זה חלק מתהליך ההיפרדות שלהן מהבית. כמו חבל עבות שמחבר אותם אלינו בינקות, ולאט לאט, בכל פעם ניתק עוד סיב.
תפסיקי לדאוג, הגדולה אומרת, ומה יש לך עם חבלים היום?
אני לא דואגת.
כן, בטח. רואים.
אוף. אני ממש שקופה לה.
אני מנסה לא להציץ בטלפון, לא להפעיל את אפליקציית המעקב שבסלולרי.
18:34.
היא בטח זרוקה בצד הדרך, כולן היו מעורבות בתאונה, ורק היא לא שרדה.
היא כנראה היתה היחידה שכן שרדה ונחטפה בדרך על ידי אנשים רעים שסגרו אותה באיזה צריף מבודד. או לקחו אותה לאיזה איזור בניה נטוש ומבצעים בה את זממם.
היא בטח כבר לא איתי.
די נו. כולה נסיעה בתוך העיר. הם בטח עלו על גל רמזורים אדומים. תרגיעי את עצמך כבר. גם אפשר לחשוב שאת נמצאת באיזה סיפור של יהורם טהר לב במעריב לנוער. שחררי.
משחררת.
18:35.
האפליקציה מראה שהיא הגיעה ליעד הראשון.
משחררת, עאלק.
18:35.
חצופה! חסרת אחריות! היא הרי יודעת שאני מחכה להודעה שלה! היא יודעת שאני בחרדות בכל פעם שהיא עולה על איזה רכב, בכל פעם שהיא נמצאת בדרך, היא הרי יודעת! כבר איבדנו איש לכביש – איבדנו? למי אכפת? איבדתי. אני. האיש שהיה באמת כל עולמי, ברגע אחד פשוט לא היה עוד. והן, הקטנות, גדלו לזה. לזה שאין לי כוונה לאבד עוד אדם לכביש. זה משפט שהן מכירות, ולמרות שלא הכירה אא אבא שלה, היא בהחלט מכירה את אמא שלה והמשפט הזה מוטמע בה: בכביש צריך להיות זהירים! להישמע להוראות הבטיחות, והכי חשוב להודיע כשמגיעים, כדי שהחרדה תחזור לרמה הנורמלית שלה, שתחזור להיות מתחת לפני השטח.
כדי שאני אוכל לנשום והיא תוכל להמשיך להיפגש עם חברות.
18:35.
אני לא אתקשר. אני לא אסמס לה. אסור לה לדעת שראיתי כבר שהיא הגיעה. אפילו לאחותה אסור לדעת שהסתכלתי באפליקציה. הרי הבטחתי לה שאני סומכת עליה, אבל מה לעשות שהיא לא ביצעה את הצד שלה בהסכם? הייתי חייבת לבדוק!
למה.
היא.
לא.
מתקשרת?!
הגדולה לוקחת לי את הטלפון ומכסה את השעון של הממיר.
18:40.
לקחתי לה חזרה, מבינה איפה אחותה למדה להתנהג.
היא לא מתקשרת כי קרה שם משהו. הבנות רבו ביניהן.
לא, החברה רבה עם ההורים שלה וכל הבילוי מבוטל, ועכשיו הן ברחוב ולא יודעות מה לעשות.
מה זאת אומרת "לא יודעות מה לעשות?" אני כאן, לא?
אני אתקשר. לא, אני אסמס לה. משהו לא מחייב. אנסח משהו בסגנון "רק בודקת שהגעת". שתדע שאני כאן בשבילה. וגם כדי לנחם את החברות האחרות. ואם הן רבות עם ההורים הן תמיד יכולות לבוא אלינו עד שהרוחות יירגעו. אפילו סיכמנו על זה לא מזמן, ככה בינינו, האימהות בחבורה.
18:41.
הי אמא! סליחה ששכחתי. הגעתי והכל בסדר. בסוף אבא של נועה יקח אותנו ואמא של ספיר תחזיר, אז אין לך מה לדאוג.
מישהו צריך ללמד את הילדים האלה את המשמעות של המילה דאגה, על הטיותיה.
בכל מקרה, חזרתי לנשום.
מדהים כמה זמן אפשר לעצור נשימה כשלא חושבים עליה, כשלא שמים לב.
העשן הסמיך של החרדה קצת מתפוגג.
אני עונה לה ברוגע יחסי: יופי, אהובה. סעו בזהירות ותהנו מלא. תוכלי לסמס לי שהגעת לקולנוע?
נו, ברור, אמא! אני כבר מכירה אותך!
כן, בטח.
18:42.
הגדולה מסתכלת עלי, משועשעת.
נרגעת?
הייתי רגועה גם קודם, האגו הפגוע שלי עונה לה בשמי.
כמובן, היא מחייכת אלי, ניגשת לשלט הטלויזיה, שנראה סרט?
בטח, אני עונה לה.
ולעצמי אני אומרת: אני רק אבדוק כמה זמן נסיעה יש להם עכשיו לקולנוע.
************************************************************************************************כל זה, כאמור, היה בתקופה בה החרדות חגגו. מאז, עם הרבה עבודה קשה, הצלחתי, איכשהו, לשמור אותן על אש קטנה. יש לנו בבית רגישויות לכאלה דברים. זה אומר שכשהבנות מתבגרות, ואם ממש בא להן להיות אכזריות, הן יכולות לסנן אותי.
הן לעולם לא יעשו את זה. אני לא רק רוצה להאמין בכך – זאת האמת.
כשיש אדם חרדתי בבית, כשהחרדות נובעות ממקום אמיתי שברור לעולם, העולם מתחשב בהן. זו דרכו, למרות הציניות שנדמה לנו שיש בכל מקום.
קחו למשל את הנוכחי. האיש איבד את אחיו לכביש לפני לא מעט שנים (כןכן, יש לשנינו הסטוריית כביש. ככה אני אוהבת אותם – עם טראומות דומות), וכמו שאני לא יכולה לסבול שלא עונים/מודיעים לי, הוא חרד משני צלצולים רצופים. עכשיו, תחשבו על זה רגע: אני חרדה מאין תשובה. הוא חרד מרצף שיחות. רואים לאן זה הולך?
אז דיברנו את זה ומצאנו דרך פשרה: אני לא אתקשר בהיסטריה אם הוא פשוט יסמס כשהוא לא יכול לענות. ומה אם הוא באזור ללא קליטה? אה, זה כבר טריקי. זה המקום שנאלצתי להרגיע את החרדות שלי כדי ששלו לא יגדלו.
אולי זה מה שאנחנו, החרדתיים, צריכים. מישהו עם חרדה נגדית, אבל באותו נושא. ורק אחת, אם אפשר. אחרת בכלל אי אפשר לחיות כאן.
