לפני שבועיים-שלושה התחלתי להתנדב.
המחשבה להתנדב עברה לי בראש יותר מפעם אחת, אבל אף פעם לא מצאתי את הדבר הנכון להתנדב אליו.
ניסיתי בניצן, אבל לא באמת היה להם תפקיד לתת לי.
ניסיתי להיות אחות בוגרת לילדה בת 12, אבל הרגשתי שהיא ביקשה ממני רחמים, ואת זה אני לא יודעת לתת.
חשבתי לעזור לקשישים, לחולים, לנדכאים, ובכל פעם מצאתי את עצמי דוחה את הדבר. כאילו לא באמת רציתי.
לפני חודש ראיתי הודעה בפייסבוק השכונתי: מחפשים מתנדבים לבוא ולדבר עם עולים חדשים עברית.
לדבר אני יודעת – על זה יעידו כל מכריי. אז הלכתי.
מצאתי… קהילה. ממש קהילה.
פגשתי אנשים נחמדים, מאירים, מוארים, שרוצים ללמוד סלנג, שמבקשים להיטמע בחברה. רובם עלו בגלל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, רובם הגיעו פשוט למלחמה אחרת, קצת לפני 7/13/23. גאורגי, מארגן הקבוצה, גיבש את הרעיון ומדי פעם מביא איזו הרצאה מעניינת או משהו שישבור את השגרה. לרוב אנחנו פשוט יושבים בקבוצות קטנות ומדברים עברית.
הערב גאורגי הזמין, בהשתתפות כספית, סדנת משחק עם לימוד עברית.
מעולם לא הייתי בסדנת משחק. שמעתי שזה כיף, אבל המחשבה הראשונית שלי היתה: אני ממש לא הולכת לזה. אין מצב שתמצאו אותי משחקת מישהי שהיא לא אני. לא הצלחתי לעשות את זה בגן, שום סיכוי שאצליח לעשות את זה 45 שנים אחרי.
כשאיילת בחרה בבימת הנוער, ממש שמחתי בשבילה, ועדיין הילדה שבי, שלא רצתה לעשות קולות של מכשפה במשחק הדמיון, לא הבינה מה כיף בזה. גם את פורים אני לא אוהבת, בדיוק מאותה סיבה.
אבל היום, בסדנא, זה היה אחרת. הייתי אני. לא הייתי חייבת להיות מישהו אחר – זאת לא היתה הדרישה. פשוט הייתי אני וזרמתי עם מה שהיה מולי.
והי לי ממש ממש כיף! נהניתי מכל רגע! היה מצחיק, בעיקר, מלמד המון, הרגשתי שאני רצויה רק מעצם היותי.
זה מאוד הפתיע אותי כי כמעט לא הגעתי בגלל המבוכה. גיליתי שאני נהנית להיות אני. שאני גרסא לא רעה שלי. שאני באת לא טובה בלהיות מישהו אחר, אבל אני גם לא צריכה להיות. זה משמח אותי.
זה מרגש אותי.
זה כל כך מרגש אותי.
מצאתי קהילה.
