Skip to content
דף הבית » בלוג » גמדי גינה

גמדי גינה

גמדי גינה

באמצע יום העבודה מתקבלת שיחה מבית הספר: הבן שלך עשה משהו.
משהו שלילי.
משהו שחוצה איזה קו אדום שיש בבית.
כדי לדבר יותר בנוח ולא להסגיר פרטים, בואו נניח שהילד ניפץ את גמדי הגינה. את כולם.
נגזים ונאמר שניפץ את כל גמדי הגינה בעולם.
נוסיף לסיפור פרט נוסף – גמדי הגינה בבית הספר היו פרי טיפוחיו של אחד מחבריו לכיתה.
זה היה הדבר היחיד שעזר לילד להיות חברתי, חברותי ותורם.
והילד שלך, זה שגידלת וטיפחת בעצמך, הלך וניפץ את את כל גמדי הגינה, כך אומרים לך בשיחת הטלפון.
אתה נושם בשקט, לא מגיב.
בצד השני לא בטוחים אם אתה עדין על הקו.
לא רק שאתה עדיין על הקו, אתה מנסה להבין איך להגיב עם כל הזעם המבעבע בך.
אתה רוצה לשאול: איך דבר כזה קרה?
אתה רוצה לצעוק: איך יכול להיות שצוות שלם הפך את הילד הערכי שלי ליצור שמנפץ גמדי גינה?! איפה הייתם כשזה קרה?!
אתה רוצה להאשים את הילד ההוא בכך שהתגרה בבן שלך, שהוא לא ילד כזה, שהוא ילד טוב שמעביר זקנות את הכביש, גם אם לפעמים בניגוד לרצונן.

אבל אתה לא אומר כלום.
במקום זה אתה שותק, אומר ״תודה על העדכון״ ו״אנחנו על זה״, אולי אפילו מבטיח לשלם את עלויות הנזק, ומבשל את הזעם עד שתראה את הילד אחה״צ.
בשארית יום העבודה אתה מנסה לשכוח מהמקרה, אבל קשה לך.
אתה מריץ את כל האפשרויות בראש: מה קרה לבן שלי? מה קרה לילד המתוק, החביב, המצחיק, שפיתח שנינות, נהנה לצאת לטיולי אופניים משפחתיים ואפילו מתנדב בעמותה לשחרור גמדי הגינה מהגינות? מה קרה לו?
ואיפה טעיתי? איזו פניה לא נכונה לקחתי שהבן שלי, בשר מבשרי, הפך להיות המפלצת הזאת?
הם הרי חברים טובים, הוא וילד ההוא. רק שלשום הם שיחקו יחד בפלייסטיישן. החצוף ההוא עוד ביקש שאזמין לו סושי כי הוא לא אהב את הפסטה שהכנתי לצהרים. חוצפן.
בטח גם ההורים שלו מעצבנים.
מה הם מלמדים אותו לטפח גמדי גינה? הם לא יודעים שזה נושא נפיץ?
אתה צוחק משנינותך שלך וממשיך את יום העבודה. הבן שלך עוד יחטוף כשתחזור.

בדרך הביתה אתה מתקשר אליו, לשאלות הרגילות: אכלת צהריים? הכנת שיעורים? איך היה היום?
התשובות של הילד לקוניות: כן, לא, פסדר.
שום דבר מיוחד לא קרה היום?
לא, הוא משקר לך בפרצוף.
אתה נושם. אתה לא הולך לפתוח ריב בטלפון.
טוב, אתה אומר. אני רוצה לדבר איתך על משהו בערב.
הילד, בעל סנסורים רגישים, שואל: על מה?
משהו, לא לעכשיו.
טוב, הילד עונה לאט, ומנתק.
הוא בטח יודע על מה אני רוצה לדבר, אתה אומר לעצמך בגאווה.
הוא הרי לא טיפש ובטח מבין שעליתי עליו.
הזעם מתחיל לקבל צורה של שיחה קשה, ועונש בסופה.
הרי חייבים עונש. הוא חייב לשלם על מעשיו.
בלי מסכים לשבוע, נגיד. או אולי אפילו נוסיף על זה גם שיחה עם אמא שלו.
לא, זה אכזרי מדי.
וכך, כל הדרך הביתה, עם פקקים, חדשות ושיחות מהעבודה, אתה נע בין תדלוק הזעם לבין חמלה על הבן שאתה מכיר ואוהב.

מכירים את הסיטואציה?
אני מניחה שכן.
זה יכול להיות מילה לא במקום, הערה על אי הכנת שיעורי בית, ציון נכשל במבחן שלא למד אליו, או כל דבר אחר.
אף אחד לא אוהב לקבל שיחות כאלה מבית הספר.
אנחנו מרגישים עלבון, כאילו אנחנו הננזפים.
אנחנו מרגישים אריות, כאילו רק אנחנו יכולים להגן על הילדים שלנו מאימת מערכת החינוך.
אנחנו מאשימים את הצד השני, ואז את הילד שלנו ואז – כמו תמיד – את עצמנו.
שיחה מבית הספר אומרת פומביות, וזה, באיזשהו מקום, יכול לגרום לתחושת השפלה. שלנו, כן?
כי רואים לנו. רואים אותנו.
וזה רק מוסיף לכעס. הילד הוא זה שהביא אותנו למצב הזה.
והוא אפילו לא מודע לכך. הוא לא יודע שאתם אלה שמרגישים מושפלים. הרי מבחינתו הוא זה שהושפל.
הוא זה שנפגע, שנעלב, שהתרגז עד כדי כך שניפץ את כל גמדי הגינה בעולם.

אז מה עושים?
נושמים.
זה חשוב באופן כללי, ובמיוחד בעיתות שכאלה.
נושמים וזוכרים שאנחנו באותו צד של הילד.
נושמים ומזכירים לעצמנו שכל אדם הוא זכאי עד שהוכחה אשמתו, עד שנשמע קולו.
זוכרים גם שכל מה ששמענו זה את הצד האחד של השורה התחתונה, ואנחנו – שמאמינים בילד שלנו – לא יודעים עדיין מה הצד שלו.
ואנחנו מגיעים הביתה, ולא ממהרים לתקוף.
נשתה כוס מים, נוודא שאנחנו יכולים לגשת לנושא בלי שיפוט מראש.
בלי להחליט שהוא אשם לפני ששמענו את הצד שלו בסיפור.

ואז נקשיב.
אולי לא נאהב את מה שנשמע, אבל נקשיב.
נשמע את הצד שלו בלי להפריע. בלי להחליט שהוא טועה.
בלי לשפוט.
נקשיב באמת.
ואז נשאל: אתה חושב שזה היה נכון? מה אפשר היה לעשות כדי לקבל תוצאה אחרת?
מה נוכל לעשות – יחד – כדי לתקן?
אנחנו מלמדים אותו לקחת אחריות ולעמוד על שלו.
מלמדים אותו שאנחנו איתו, אבל שאנחנו לא מתקנים את ההשלכות למעשים שלו.
הוא זה שצריך לשאת באחריות הזאת, והוא יכול להציע את הדרך לעשות זאת.
מסבירים לו את חומרת המעשה, את סבלם של גמדי הגינה ואת הדרך שעשו עד כה.
נזכיר לו, ולנו, שאנחנו בצד שלו, שיש לו את הגב שלנו, ולכן אנחנו סומכים עליו שידע לעמוד בהשלכות על מעשיו.

וננסה לא לנטור בליבנו לגמדי הגינה באשר הם, או לאלה המטפחים אותם.
ננסה ונצליח.

שתף מאמר
אולי תרצו לקרוא גם
The Butterfly Button
דילוג לתוכן