גיל התבגרות הוא רק תירוץ

כשהיתה בת 11 בערך, גילו אצלה רגישות לגלוטן, והכי הרבה היא אהבה פסטה.
מוצרים ללא גלוטן לא היו אז נפוצים כל כך, ואחד הדברים שהיא הכי אהבה לאכול היה פסטה.
ופתיתים.
וסנדוויץ׳ עם דברים טובים בפנים.
ושניצל מצופה בפירורי לחם.
כשהתגלתה הרגישות – אפשר לומר אלרגיה – כשגילתה שהיא לא יכולה להנות מכל אלה, אז התחילה גם לשנוא את העולם.
היא סרבה לאכול, על אף התחנונים של בני משפחתה.
היא הפסיקה ללמוד, ומתלמידה מצטיינת הפכה להיות אחרונת התלמידות בכיתתה.
הוריה היו אובדי עצות.
מילדה מתוקה, תורמת, חייכנית, היא הפכה להיות היצור הלא ברור הזה, המסוגר, הלא מתקשר.
הם לא הבינו מה מקור ההתנהגות הזאת. הרי לא יכול להיות שהאלרגיה החדשה גרמה לזה. זה רק אוכל, ואפשר למצוא לו תחליפים. הרי הכינו לה תחליפים! פסטה מאטריות אורז, פרגית צלויה, תבשילים שאהבה בעבר ועכשיו סרבה לגעת בהם.
רגע, אמרו. היא בגיל ההתבגרות! זה חייב להיות זה, לא?
ניתן לה זמן. זה יעבור.
זה לא עבר.
היא התחילה להתחצף כפי שמעולם לא התחצפה, למרוד בדרכים שהוריה לא דמיינו, להביע את הכעס שלה באמצעות אלימות מילולית ואז גם פיזית.
המצב רק הלך והחמיר, עד שהתקבלה שיחה מבית הספר: היא הרביצה למורה.
הוריה ההמומים הגיעו אל בית הספר וראו שם את בתם, עיניה מביטות קדימה, ישיבתה זקופה, כאומרת: אני עומדת מאחרוי מעשי!
בהם היא כלל לא הביטה.
מנהלת בית הספר הקשיבה להורים. גם המורה היתה שם, גם הבת, וגם הגאווה הפגועה של כל הצדדים.
ההורים סיפרו לנוכחות את התמורות שקרו בבית. התנצלו שזהו פשוט גי ל התבגרות, שזה יחלוף, הרי כולנו היינו בגיל הזה וידוע שהוא מתחיל מוקדם יותר בדור הזה.
נשות הצוות החליפו מבט, הנהנו בהסכמה אחת לשניה ואמרו:
היא כועסת, וזה לא בגלל גיל ההתבגרות.
היא כועסת כי עולמה השתנה ובמקום להכיל את הכאב שלה, ניסינו – כולנו – למצוא עבורה פתרונות.
היא כועסת ורוצה שנדע שהיא כועסת, שנראה את הקושי שהכעס מסתיר, שנראה את הכאב שלה.
כל העיניים הופנו אל הילדה, שתוך כדי הדברים שפת גופה השתנתה: גופה כמו קרס לתוך עצמו, מובס. מבטה הושפל לרצפה, ודמעות התחילו לזלוג מעיניה.

בסרט דביק היה די בזה כדי שהעולם יחזור להרמוניה הרגילה שלו. הבת תתחיל לדבר שוב עם הוריה, הם ילמדו להקשיב, התקשורת ביניהם תשתפר פלאים, המורות יקבלו את אות הערכת ראש העיר והחיים יחזרו למסלולם הקין, השמח והשלם.
אבל החיים אינם סרט.
חוסר תקשורת מתמשך לא משתנה בבת אחת.
כעס, גם אם הוא של גיל התבגרות וגם אם יש לו הצדקה אחרת, אינו חולף בלי תהליך של כל מי שמעורב.
ההורים במקרה הזה חזרו עם בתם הביתה.
הם ניהלו שיחה נוקבת, ללא האשמות, בה כל אחד ואחת דיבר את הצד שלו.
השיחה אפשרה לכולם לראות אחד את השני טוב יותר, גם אם לא להסכים.
ביאושה, שאלה האם: אז מה את כן רוצה?
זאת השאלה היחידה אולי שיכולה היתה להישאל מלכתחילה, לפני שהכל הידרדר.
לפעמים די בשאלה אחת, במשפט קטן, כדי לשנות את המצב.
לפעמים צריך יותר מזה.
בואו לדבר.