Skip to content
דף הבית » בלוג » זכרון של נמלה

זכרון של נמלה

זכרון של נמלה

אז חטפתי קורונה.
כן, אני יודעת – זה כל כך 2020.
מה אומר? אני בחורה נוסטלגית.
הקורונה הפעם הגיעה אלי ככל הנראה מאדם חצוף במיוחד, שהסתיר את היותו חולה והסתובב בשטח המפעל ובכלל זה המשרד בו אני עובדת.
הקורונה הפעם היתה דומה לקודמתה, רק בלי החום.
כלומר, עם גלי חום, אבל בלי חום של מחלה.
גלי החום מלווים אותי בכל אשר אלך.נאמנים שכאלה.
אני במיטה זה היום השישי, חלשה אך עם שיפור משמעותי במצב הפיזי, לא מש במצב הערפול המוחי.
ועל זה בעצם רציתי לכתוב.

אחת התופעות של מחלת הקורונה היא תחושה של ערפל מחשבתי, קצרים קלים בזיכרון שמשתקמים עם ההחלמה.
הקצרים האלה והערפל הזה אופייניים מאוד גם לגיל המעבר.
אז בנוסף לגלי החום החביבים שגורמים לי לרצות לגור בתוך מזגן, או באנטארטיקה, יש גם את השכחה הזאת. לרגע אני כאן ולרגע לא.
דעתי – שגם ככה היא לא הדבר הכי עקבי בעולם – מוסחת עוד יותר בקלות מקודם, ואני לא מצליחה להבין מה רציתי לעשות, לאן רציתי ללכת או למה הרמתי את הטלפון.

הבוקר מצאתי את עצמי במירוץ נגד השכחה:
הייתי צריכה לשלוח הודעות שונות בנושאים שונים ל-3 אנשים שונים: מור, אמבר וניצה.
עניין של מה בכך ביום רגיל, עניין של לחץ במצבי הנוכחי.
לקחתי את הטלפון ליד ונזכרתי שרציתי להתקשר לאדם רביעי.
לא, מוח! עכשיו שולחים הודעה!
התחלתי באשת הקשר הראשונה.
פתחתי את הוואטסאפ. יש הודעות שלא נקראו מהקבוצה של הבניין.
זה חשוב! המוח שלי אמר.
נכון, עניתי ופתחתי את השיחה.
לא! נאבקתי. עכשיו כותבים למור הודעה!
הצלחתי לצאת מהקבוצה, להיכנס לשיחה עם מור ולהיתקע.
מה רציתי לכתוב למור?
התחלתי בלקרוא לה. ככה אנחנו תמיד מתחילות שיחות וזה יאפשר לי להישאר מפוקסת מצד אחד ומצד שני זמן להיזכר.
תעבוד על זה, מוח!
מור ענתה ואני נזכרתי. היו לי שני נושאים לבדוק איתה. הצלחתי לכתוב למור וקיבלתי הודעה מאדם נוסף: הבוס שלי.
רגע, מוח. בלי לחץ. יש לנו את זה.
התאמצתי להיזכר בהודעה לאמבר. היא ביקשה שאכתוב לה הודעת תזכורת.
מה זה היה שהיא ביקשה שאזכיר לה?
אוף הקורונה הזאת…
בדיוק! להזכיר לה לרכוש בדיקת קורונה!
רואה מוח, אמרתי לך שיש לנו את זה!
ההודעות הנוספות היו קלות יותר כי היה צורך לענות בהן על שאלות, ככה שזה כבר תזכורת בפני עצמה.

עכשיו לטלפון. למי רציתי להתקשר?
לא זוכרת, אבל אולי זה זמן טוב להתקשר לאמא שלי שכל השבוע דאגה לשלומי.
ואז נזכרתי – אמא היא בדיוק הטלפון שרציתי לעשות.
לפעמים יש לי יותר מזל משכל.

שתף מאמר
אולי תרצו לקרוא גם
The Butterfly Button
דילוג לתוכן