סכך מטריה

זה היה ביום שלישי.
עמדנו מעל לקבר, כ-20 , אולי 30 אנשים, לציון 4 שנים.
מזג האוויר היה חורפי, סגרירי, קר.
ענני הגשם איימו לפרוץ בבכי אבל אלי אמר שיש לו דיבור, ולא ירד גשם בין שתיים לארבע.
השעה היתה שלוש.
עמדתי שם, בין כולם, משגיחה על אמא בת הכמעט 80, מקשקשת עם אחיינית בת שלוש, מקשיבה בחצי אוזן לקריאת התהילים, למילים של הקדיש.
הילדים אמרו כמה מילים כשהשמיים התחילו לבכות איתנו.
בהיסוס, נפתחו כמה מטריות.
אט אט נפתחו יותר ויותר מטריות.
גם אני פתחתי את שלי, וכיסיתי בה את אמא.
המטריות שנפתחו יצרו סוכך מעל לקבר, כאילו התאספנו כולנו כדי לשמור עליו.
עליה.
למרות שעליה לא הצלחנו לשמור.
לא באמת.
המראה היה כל כך סוריאליסטי.
10-12 מטריות מעל לאבן שיש אחת, כשברקע פתאום בלט קול:
הייתי לי כמו אמא. אף פעם לא אשכח אותך.
הדובר היה ילד בן לא יותר מתשע, גם אם נראה פחות.
ברגע הזה הסכר נפרץ בעיני כולנו, וכמוהו גם ארובות השמיים נפתחו.
גשם הזלעפות ששטף את בית העלמין גרם לכולנו לנטוש את המקום ולפרק את סכך ההגנה.
הוא הרי גם ככה לא עזר ממש, כי מה אכפת למתים אם שומרים להם על המכסה?