את מתנדבת?

אני מנסה להתנדב בימים האלה במקום מסודר.
בהתחלה זה היה בחמ״ל אצל אפרת בבאר שבע. רציתי לעזור בהזמנות אבל מהר מאוד הבנתי ש:
א. לא הבנתי כלום ו-ב. זה לא בשבילי. עשיתי טעויות תכנה מטופשות, פתחתי פניות ישנות ובאופן כללי, מתוך 3 הפניות אליהן ניגשתי, 4 היו טעות.
אז במקום זה הצטרפתי לצוות המטבח ועזרתי להכין סנדוויצ׳ים לחיילים.
אני בכלל רציתי לעזור לאנשי העוטף שנעקרו מביתם, חשבתי לעצמי.
אז המשכתי לחפש.
הי! מחפשים עזרה לחקלאים!
אבל זה נפל על שבת חמסינית ומלאת מיגרנות, אז אולי כשמזג האוויר ישתפר.
והנה פרסמו שם, בצוות של החקלאים, שמחפשים מתנדבים מהבית לעבודה עם אקסל ועם קבלת טלפונים.
זה יכול להתאים לי, לא? אני יכולה אחרי העבודה לעשות את זה!
אז נכנסתי לזום ההסבר והבנתי שההתנדבות היא בכלל לתאם בין דירות ומשפחות מארחות לאנשים שמחפשים דירות או משפחות מארחות. וצריך לשאול שאלות שאני לא אוהבת לשאול, ולבדוק דברים שקשה לי לבדוק.
אז אולי בכלל אני לא רוצה להתנדב עם אנשים.
אולי בכלל אני רוצה את הכותרת של ״מתנדבת״ אבל אני בעצם עצלנית ולא מתאימה לכותרת כמו שהייתי רוצה להאמין.
אבל אולי זה לא נכון.
אולי פשוט קשה לי לראות מולי בקשה, קושי, להכיל את זה.
אולי כי לי עצמי ממש קשה בתקופה הזאת ואני לא מסוגלת לשמוע בקשה או קושי בגלל המראה שהקושי והבקשה מציבים מולי.
לי קשה.
ואני מבקשת עזרה.
רק שאין ממש ממי, כי לכולם קשה. כי כולנו באותה סירה. כי החרדה יושבת כמו אבן בלב, מכבידה את התנועה, את המחשבה, את הרצון.
ואולי להמשיך לקום בבוקר ולצאת לעבוד ולשלם מיסים עבור המשכורת זאת גם עזרה.
ואולי אני רק מנחמת אותי בזה, כי אני מגיעה לסוף היום תשושה, ללא יכולת או כוחות או אנרגיות לתת ממני עוד דבר.
מרוקנת ממחשבות ומרגש רק כי החזקתי את עצמי כל יום העבודה.
שלא אתפרק, שלא אתן לחרדה להוביל אותי, שהפחד לא יחליט במקומי.
ובמצב כזה באמת שלא ניתן לתת דבר, רק מילים.