עונה חדשה

לפני כמה ימים דיברתי עם המתבגרת הצעירה על המצב בארץ. השיחה נסבה על החזרתיות, על כך שבעצם היא לא מכירה זמנים בהם לא היה דבר בחדשות, שום פיגוע או איזה אסון אחר.
״זה כמו עונה״, היא אמרה.
״עונה?״
״כן. עונה בסדרת טלויזיה. בארץ הזאת תמיד תהיה עוד עונה. קורה משהו, הוא נפתר ואז נגמרת העונה ומתחילה חדשה״
״ואז״, המשכתי, ״לפעמים יש טיזר לעונה הבאה״.
צחקנו.
אבל זה לא באמת מצחיק, נכון?
עונה, ועוד אחת.
הביאו לי סדרה בת 10 עונות ואראה לכם טלנובלה מהי.
הביאו לי סדרה בת 75 עונות ואראה לכם כמה קהל מכור יש לה, כזה שלא יכול בלעדיה.
כזה שצריך עוד עונה.

אף פעם לא הייתי חזקה בסדרות.
לדעתי, הסדרה היחידה שהצלחתי לצפות בה מההתחלה ועד הסוף היתה האוס, וגם אז זה בגלל שלא היתה לי ברירה: הייתי מרותקת למיטה, מחלימה מניתוח, בלי יכולת להתרכז בספר או בכל פעילות מחית אחרת.
אז ראיתי האוס.
המלצה קטנה: אל תראו סדרות בתי חולים כשאלם חולים. זה לא טוב לנשמה.

והנה, אנחנו בעיצומה של עונה.
כמה בעיצומה? ילד בן כמעט 10 חווה לראשונה בחייו אזעקה אמיתית אצלי בבית.
הוא התארח אצלי עם משפחתו, בדיוק בערב בו פסקה הפסקת האש.
התלבטנו אם לבוא, הוריו אמרו לי.
התלבטו, והחליטו לבוא בכל זאת. לשמח הן אחיין והן דודה.
הכל היה באמת מאוד שמח.
לאיזה זמן הצלחנו לא לחשוב על החטופים, על המלחמה, על סיום הפסקת האש.
ואז באה האזעקה והזכירה לנו.
עונה חדשה.
הילד, שהוא – אם תרשו לי – האחיין החמוד בעולם, נבהל כל כך שהיה צריך לרוקן את השלפוחית ממש מיד.
הוריו נכנסו איתנו לממד בזמן האזעקה, ודרשו לסגור את הדלת ולהישאר את 10 הדקות המומלצות.
אני, בניגוד אליהם, למודת אזעקות וקצת קיצרתי את זמן השהות.
הבום הצפוי כבר נשמע, הילד צריך שירותים, והרי הם ממש צמודים לממד.
ועברו 8 דקות.
אז יצאתי איתו לשירותים.
כשנרגע, ויצאנו חזרה אל שולחן האוכל, פניתי אליו בשקט.
ראיתי שנבהלת, אמרתי.
ממש! הוא אמר, כמעט ברח לי פיפי!
מה הבהיל אותך?
הבומים, הוא אמר. זה היה ממש מרעיש.
נכון, זה באמת היה מפחיד. אתה יודע מאיפה הם באו, הבומים?
טילים, הוא ענה, וסימן ביד תנועת טיל שנוחת מהשמיים.
לא מדוייק, אמרתי. יש טילים שיורים עלינו, אבל גם לנו יש כאלה שאנחנו יורים חזרה. הבומים זה הרעש של הטילים שלנו, והם מפריעים לטילים שנגדנו לנחות על הארץ.
הוא הקשיב, ואז אמר: אז אלה בומים טובים?
בערך, עניתי. הם עדיין בומים מבהילים. אבל זה עוזר לי לדעת שהם בעדנו. שומרים עלינו.
גם לי זה עוזר, הוא אמר. רוצה שאראה לך מה בניתי במיינקראפט?

הערב המשיך להיות מהנה. האחיינים היו אחיינים, המבוגרים היו, ובכן, מבוגרים.
השיחה סביב השולחן התמקדה בקינוח כי זה מה שקורה כשיש אחיינים צעירים, ואז על תכניות פרקטיות לעתיד הקרוב, עקיצות חסרות שחר והתנהלות אחים סטנדרטית, כי ככה זה כשיש אחים.
ואז, אחרי שכולם הלכו, והבית חזר להיות שוב רק שלנו, נזכרתי בשיחה ההיא עם המתבגרת הצעירה.
הסתיים פרק נוסף בעונה הנוכחית. אם זה הפרק של הארוחה המשפחתית, או הפרק של הפסקת האש.
ואולי זאת לא עונה, אלא פשוט אנחנו שהתרגלנו לחיות ממשבר למשבר, או מאירוע לאירוע, וכל מה נשאר לנו לעשות כשאחד כזה נגמר הוא להמתין לעונה הבאה.